Quantcast
Channel: שיחה מקומית
Viewing all 6874 articles
Browse latest View live

מרתון בית לחם: רצים למען חופש התנועה

$
0
0

צילם: אחמד אל-באז, כתב: חגי מטר

כ-4,400 רצות ורצים השתתפו היום (שישי) במרתון הפלסטיני, שמתקיים זו השנה הרביעית ברציפות. לדברי המארגנים, זהו מספר המשתתפים הגדול ביותר במרוץ עד היום. כבכל שנה, גם הפעם נאלצו משתתפי מרתון בית לחם לרוץ במעגלים, מכיוון שלטענת מארגני המרתון לא ניתן למצוא שום מסלול בשטחי הרשות הפלסטינית שבו יש 42 קילומטרים של שליטה פלסטינית רצופה ללא מחסומים ישראלים.

בין אלפי הרצים היו פלסטינים וספורטאים מרחבי העולם, אך בלטו בהיעדרותם 102 רצים מעזה שביקשו להגיע ולא קיבלו היתרי מעבר מישראל. זאת לאחר שבשנה שעברה הזוכה במקום הראשון במרתון היה ספורטאי עזתי.

מרתון בית לחם (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס) מרתון בית לחם ליד החומה (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

מלשכת מתאם פעולות הממשלה בשטחים נמסר בתגובה כי מדובר בפרובוקציה פלסטינית. "גם הפעם, הגישו בכירים פלסטינים בקשה מאוחרת להשתתפות רצים מעזה במרוץ בית לחם. הבקשה.. הוגשה בלוח זמנים שאינו מאפשר לטפל בה.. אין לנו אלא להצר על הניסיון החוזר ונשנה לעשות שימוש ציני בתחום הספורט".

מניעת כניסתם של העזתים והצורך לרוץ במעגלים, בין היתר למרגלות חומת ההפרדה, מזכירים שריצת מרתון בית לחם אינה רק אירוע ספורטיבי, אלא גם מפגן מחאה נגד הפגיעה בחופשה התנועה, שממנה סובלים פלסטינים תחת המשטר הצבאי של ישראל. "הגבלות תנועה הן אחד מהאתגרים הגדולים ביותר שעמם מתמודדים פלסטינים תחת הכיבוש", נמסר מהמארגנים. "פלסטינים לא יכולים לנסוע בחופשיות מעיר אחת לשנייה".

מרתון בית לחם ליד החומה (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

מרתון בית לחם ליד החומה (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

הריצה נפתחה בשעות הבוקר המוקדמות ליד כניסת המולד בלב בית לחם. פרטי הזוכים במקומות הראשונים במירוץ יפורסמו רק אחר הצהריים.

> ועידת ידיעות אחרונות נגד החרם הייתה היג עצום לתנועת ה-BDS

מרתון בית לחם (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס) מרתון בית לחם (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס) מרתון בית לחם (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס) מרתון בית לחם ליד החומה (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס) מרתון בית לחם (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס) מרתון בית לחם (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

הפוסט מרתון בית לחם: רצים למען חופש התנועה הופיע ראשון בשיחה מקומית


יש הסתה פלסטינית, וחייבים לעצור אותה

$
0
0

סערת החייל היורה היא פשוט מתנה שלא מפסיקה לתת.

עד היום (שישי) כבר הספקנו ללמוד מהסערה שכוכב השבוע החולף אפילו לא יואשם ברצח, שחלק גדול מהציבור בישראל בכלל רואה בו גיבור לאומי, שעיריות כנראה לא יהססו לבזבז כספי מסים על ארגון אירועי תמיכה בכל מי שידפוק לערבי פצוע כדור בראש, ולאחרונה אף צצים להם אי אלו ישראלים המסבירים לכולנו שהבחור המסכן פשוט פעל בהשראת ההסתה של המנהיגות, ומבקשים להפנות את הזרקור וחלק מהאשמה גם אל הקורבן, עבד שריף, שעבר גם הוא "הסתה", רק "מהצד השני". קצת באיחור, אבל תיאורית ה"איזון הקדוש" הגיעה גם הגיעה.

מאחר ואותם ישראלים מסוגלים להגיע לחוכמות ותובנות כל כך עמוקות דרך למידה על הכיבוש מהטלוויזיה הישראלית בלבד (הרי אסור לשכוח שהתקשורת הישראלית מראה ומספרת לכולנו הכל על מה שנעשה לפלסטינים), אין מתאים מהם ללמד אותנו את רזי הנפש הפלסטינית ואת כל תהפוכותיה תחת שלטונם. שלטון אמנם סורר לפעמים, אך סבבה לגמרי בדרך כלל.

הרי כבר למדנו כי הפרשנות שישראלים נותנים להתנהגות של פלסטינים, גם מבלי לדבר בכלל עם אף פלסטיני או להסתמך על דברים מינוריים ואיזוטריים כמו עובדות, היא תמיד נכונה (ע״ע אהוד יערי וצבי יחזקאלי), אז בואו באמת נדבר על כל עניין ה"הסתה" הפלסטינית כפי שהוא נתפס על ידי ישראלים.

אז כן, יש הסתה. ועוד איך יש הסתה. היא אף הגיעה בקרב הפלסטינים לרמות מטורפות ממש, ולראיה אפשר לראות את מאות ההרוגים/תוקפים/שהידים שלהם מאז אוקטובר. ההסתה הארורה הזאת! אם רק הפלסטינים היו מקשיבים לישראלים ומפסיקים להסית, הכל היה חוזר לשגרה והיינו חוזרים לדו קיום, שתמיד היה כאן, גם אם הופר לפעמים (בגלל הערבים).

> בשבוע מאז הירי בחברון נסגרו שלושה תיקי הרג ואלימות של שוטרים וחיילים

תושב בלעין מפגין עם תמונתו של זיאד אבו עין (חגי מטר)

תושב בלעין מפגין עם תמונתו של השר המנוח זיאד אבו עין (חגי מטר)

והם כל כך צודקים, הישראלים. הרי מה חושב לעצמו אותו צעיר פלסטיני מוסת, הישן בביתו במחנה הפליטים המוסת או בחברון המוסתת או במזרח ירושלים המוסתת ומתעורר באמצע הלילה לקול צעקות "איפתח אלבאב! אלג׳ש הון!" בערבית קלוקלת אך לא מסיתה? מה הוא חושב לעצמו כאשר הוא יורד למטה, לקול צעקות ובכי אמו המוסתת, אחיו המוסתים ואחיותיו המוסתות, ולמראה דלת הבית המרוסקת? מה הוא חושב לעצמו כאשר אביו המוסת, ולפעמים גם אח או שניים מוסתים, נכפתים באלימות לא מסיתה ומובלים מחוץ לבית, בזמן שאיזה ילד ישראלי תמים, מלח הארץ, חמוש לעייפה ועם כיסוי פנים דוחף לו מצלמה לפניו ודורש ממנו להזדהות, בצורה לא מסיתה כמובן?

חכו חכו, זה לא נגמר. מה ממשיך לחשוב לעצמו אותו צעיר פלסטיני כאשר הוא מגלה שאביו נזרק למעצר מנהלי, ושהסיכוי לראות אותו בחודשים או אפילו בשנים הקרובות הוא קלוש? מה אותו חצוף חסר יכולת הבחנה עצמאית חושב לעצמו כאשר הוא רואה את חבריו הצעירים (והמוסתים) מחוסרי עבודה או עתיד, בדיוק כמוהו, ומנועי זכות מעבר דרך מחסומי הצבא המוסרי בגלקסיה? מה הוא חושב לעצמו על ההתנחלויות שנבנות על אדמת סבו (המוסת, אין שאלה בכלל), בעוד שהוא מתגורר בדוחק וצפיפות עם שאר בני משפחתו, ולא רואה סיכוי בעתיד שגם הוא יצליח איכשהו להקים משפחה מוסתת משלו ולהתקיים?

[tmwinpost]

אם רק הישראלים לא היו כל כך נאורים ואור לגויים, אלא מונעים מהפלסטינים המוסתים שידורי טלוויזיה, רדיו וגישה לאינטרנט, אז הפלסטינים בכלל לא היו יודעים על המצור על עזה, למשל, או על מעשי הטבח שם (באשמת הפלסטינים, כמובן).

ויותר מזה, לפי ההגיון של רוב אזרחי ישראל, אם אותם צעירים פלסטינים לא היו נכנסים לפייסבוק או טוויטר מלאי השנאה כלפי ישראל, הם לא היו יודעים ששכן או שכנה שלהם קיבלו יום לפני כדור בראש מחייל, או שמתנחלים שרפו להם את עצי הזית או שרפו בית בכפרם על יושביו, שעכשיו הם מוסתים-מתים. ועוד לא דיברנו על שאר גורמי ההסתה: חוקי האפרטהייד הנאור, ממשל הבובות (נו, והמסית) שישראל מתחזקת כקבלן כיבוש, אלפי האסירים הפלסטינים, על שאר פרעות המתנחלים והאספקטים הכלכליים של הכיבוש ההומני ביותר בהיסטוריה.

כמו עבד אל-פתאח שריף ואחרים, הצעירים הפלסטינים בגדה, במזרח ירושלים ובעוד יותר מדי מקומות, בהחלט מוסתים. ותאמינו להם שזה מאוד מצער שכל השנים האלה, למרות כל מה שניסו, הם פשוט לא מצליחים להעיף מקרבם ומחייהם את כל המסיתים.

> מרתון בית לחם: רצים למען חופש התנועה

הפוסט יש הסתה פלסטינית, וחייבים לעצור אותה הופיע ראשון בשיחה מקומית

המקום שבו בני נוער חירשים יכולים להיות עצמם עומד להיסגר

$
0
0

כותב אורח: יונתן פינקו

כשהלן קלר, אישה עיוורת וחרשת, נשאלה איזה חוש היא הייתה רוצה להחזיר לעצמה היא בחרה, להפתעת כולם, בחוש השמיעה. אחרי הכל, עיוורון תמיד נתפס כקשה יותר. כשנשאלה מדוע, ענתה "העיוורון מנתק מחפצים, החרשות מבני אדם".

בשנים האחרונות נתפסת החרשות בתור אחת הנכויות "הקלות". במיוחד מאז התפתחות מכשירי השמיעה השונים ושאר הניתוחים שמציע עולם הרפואה כיום. חרשים כמוני גם הם עוזרים לגיבוש התפיסה הזאת. אחרי הכל, אני מדבר רגיל, הייתי כל חיי במסגרות רגילות, אני בקושי יודע את שפת הסימנים ואני אפילו מסוגל במאמץ קל לדבר בטלפון. אז בסך הכל נראה שהבעיה "נפתרה".

רק שהבעיה האמיתית עם החרשות מעולם לא הייתה לשמוע. הבעיה הייתה להשתלב. כשאתה נמצא בקבוצה גדולה של שומעים, ברעש, שמדברים בערבובייה של קולות ואף אחד לא מחכה לך, אתה הולך לאיבוד דיי מהר. בכל פעם שאתה מגיע למקום חדש אתה צריך להתמודד עם האתגרים שכרוכים בזה, להיות מרוכז בטירוף, לשים לב לכל מה שהולך סביבך, ועדיין, למרות הכל, לא משנה כמה אתה מתאמץ, להיות תמיד כמה צעדים אחרי כולם. זה מעייף ומייאש. לא מעט חרשים מתייאשים בשלב כלשהו, ופשוט פורשים מהחברה. יושבים בצד, צופים, ומנסים לכל היותר לתפוס שיחות באחד על אחד עם אנשים בודדים אחרים, שיחות שהם כן מסוגלים לעקוב אחריהן יחסית, ולהבין מה קורה.

> הניתוח ששינה את חיי, אך לא הפך אותי לשומע

מקום שבו בני נוער לקויי שמיעה יכולים למצוא את עצמם, להשתלב. אילוסטרציה

מקום שבו בני נוער לקויי שמיעה יכולים למצוא את עצמם, להשתלב. אילוסטרציה

לא מדובר רק במקומות חדשים. תחשבו על זה שאפילו עם המשפחה השומעת שלכם, אפילו עם החברים הטובים מבית הספר, עם כל אחד אחר – אתם לא באמת הייתם מסוגלים לתפקד חברתית בצורה נורמלית. תחשבו על ליל הסדר, זה שממש עוד רגע בא עלינו לטובה, שבו לא מעט חרשים יישבו בצד עם ההגדה וייאבקו להבין מה קורה עכשיו, מה קוראים, ולמה פתאום כולם צוחקים עם בת הדודה שאמרה משהו. וזה כשהם נמצאים בקרב המשפחה התומכת והמקבלת שלהם. תחשבו על מסיבת יום ההולדת שלכם, שבה אתם אמורים להיות מרכז הערב, וגם שם אתם לא באמת מסוגלים להסתדר עם כולם בבת אחת. תחשבו על כל אירוע חברתי גדול שהוא.

ואם זה לא מספיק נוראי עכשיו, אז תחשבו על זה – בגיל ההתבגרות.

למזלי, למזלם של רוב החברים שלי, בגיל ההתבגרות היה לנו מקום אחד שבו כן פרחנו חברתית. ארגון מיוחד, כמו תנועת "הצופים", רק שמיועד לנוער לקוי שמיעה. מקום שבו כולם היו כמונו, כולם ידעו איך לדבר באופן שהאחרים יבינו, כולם התמודדו עם אותן הבעיות. מקום ששם יכלנו להסתדר ולהיות סופסוף עצמנו בנחת, בלי לחץ, בלי מאמץ, בלי כלום. שם הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כמו נער רגיל לשם שינוי. הביטחון העצמי שלי נבנה קצת, ולאט לאט העזתי לצאת לעולם השומע בעצמי.

[tmwinpost]

עכשיו המקום המדהים הזה, שמופעל על ידי עמותת "שמע", לצערי, הולך להיסגר, בגלל קיצוצים בתקציב הזעום גם כך שנותן משרד הרווחה. וקשה לי לשמוע על זה. לא בשבילי, או בשביל חברים שלי. אנחנו כבר גדלנו, עזבנו את המקום לפני שנים, ומצאנו את עצמנו בחברה. קשה לי לשמוע על זה בגלל כל אותם חרשים וכבדי שמיעה צעירים שעכשיו צריכים למצוא את המקום שלהם, להשתלב, למצוא את עצמם, וכל זה בתוך חברה שלא מבינה יותר מדיי. הם זקוקים למקום שלהם, שבו הם יוכלו לבנות את עצמם, ולמצוא את עצמם.

כמו תמיד כשאני מתייאש מהמדינה והמוסדות שלה כבר למדתי שצריך לפנות לאנשים עצמם. אז את זה אני עושה עכשיו. כל דבר קטן – החל מתרומה כספית שניתן להעביר כדי לסייע לעמותה, לעשות רעש, לשתף ובעיקר לדבר על זה ולהעביר הלאה את המידע. ביום חמישי הקרוב יפגינו הורים וילדים החל מהשעה 12 בצהרים מול משרדי הממשלה בתל אביב למען המשך קיומה של העמותה.

לעצות, פניות, וכל דבר אפשרי, אני מזמין אתכם לעמוד הפייסבוק של עמותת "שמע".

יונתן פינקו הוא סטודנט למדעי המחשב ומתמטיקה באוניברסיטת תל אביב. חרש מלידה.

> בג"ץ הגז: איך זה מרגיש לנצח את ביבי ותשובה?

הפוסט המקום שבו בני נוער חירשים יכולים להיות עצמם עומד להיסגר הופיע ראשון בשיחה מקומית

כשהמוות נראה כמו המוצא היחיד: עליה חדה במספר ההתאבדויות בעזה

$
0
0

כותבת אורחת: אינאס פארס גאנם, עזה

מה קורה כאשר אדם נאלץ להיאבק שנים על גבי שנים בלי שהוא מצליח להרוויח מספיק כסף כדי להצליח לתמו במשפחתו, ואין לו – מילולית – שום דרך החוצה? כעת דמיינו שאותם רגשות של ייאוש וחוסר תקווה מהדהדים אצל מאות אלפי אנשים שנדחסו לתוך מרחב קטנטן אחד?

ניסיתי לשלוט בעצמי, ניסיתי לגרום לעצמי לחשוב בהיגיון, אבל משהו אמר לי להמשיך. חשבתי שאם אשים קץ לחיי תגיע הקלה: אף אחד לא יבקש ממני יותר כסף, לא יהיו בעיות, לא לחץ.
(ראזק אבו-סטא)

אבו סטא בראש המגדל. (צילום באדיבות אתר We Are Not Numbers)

אבו סטא נראה כנקודה זעירה בראש המגדל אליו טיפס במטרה לסיים את חייו. (צילום באדיבות אתר We Are Not Numbers)

ישנו טאבו מוחלט בעזה, שם שולטת הדת האסלאמית, בנושא התאבדויות. אולם ב-9 בפברואר הצטרף ראזק אבו-סטא, אב לשבעה ילדים בן 38, למגמה ההולכת ומסתמנת ברצועה הנתונה תחת מצור. הוא ניסה להתאבד.

אבו סטא הוא אחד מכ-80 פלסטינים מעזה שניסו או הצליחו לקחת את חייהם בידיהם בכל אחד מהחודשים ינואר ופברואר 2016. מדובר בעליה חדה ומדאיגה של 160 אחוזים לעומת שנים קודמות. סיפורו של אבו-סטא הוא אישי במובנים רבים, אך נפוץ בצורה אחת משמעותית: הוא לא יכול היה להרוויח מספיק כסף כדי לפרנס את משפחתו.

ראיתי מגדל באופק

עד שנת 2006 עבד אבו-סטא כמאבטח בצוות ששמר על הנשיא דאז שהיה מזוהה עם פתח. אז השתלט החמאס על עזה. בעקבות המחלוקת בין שתי התנועות הפוליטיות קיבל אבו-סטא משכורת מהרשות הפלסטינית שנשלטת על ידי פתח רק כדי לשבת בבית, יחד עם מאוד עובדי פתח אחרים. הוא המשיך לקבל משכורת קבועה עד שהוא עשה "טעות גדולה". "נסעתי מחוץ למדינה למשך חודש אחד. הייתי חייב לקחת לעצמי קצת הפסקה. ידעתי שאני צריך לבקש אישור, ושזה נגד החוק, אבל באותה תקופה זה היה מנהג נפוץ", הוא מספר לי. אבו-סטא נאלץ לשלם על העבירה שביצע מאז אותו טיול גורלי בינואר 2011.

"המשכורת שלי נלקחה ממני, ויחד איתה גם החיים שלי. מאז החובות רק הולכים ותופחים, ואני נאלץ לבקש הלוואות מכל מי שאני מכיר. למשפחה שלי יש צרכים רבים. יש לי שבעה ילדים בנוסף על אימי ואחותי, וכולם תלויים בי. לאן אני יכול לפנות? אין כאן תקווה או הזדמנויות אחרות. בזמן השירות הבטחוני שלי לא קיבלתי שום הכשרה שיכולה לעזור לי בחיים, וככה או ככה – אין כאן עבודה בשביל אף אחד", הוא ממשיך.

יום שלישי, ה-7 בפברואר היה אמור להיות יום חג עבור אבו-סטא. אשתו ילדה את ילדם השביעי. אבל בגלל שאיו לו משכורת, וגם אין ביטוח רפואי, הוא לא יכל לשלם לבית החולים. "הלכתי למשרדי הרשות לביטוח ופנסיה כדי לבקש עזרה בחיסונים לתינוק שלי, אבל הם אמרו שעל פי הרישומים שלהם אני עדיין מקבל משכורת. שאלתי אותם מה אני צריך לעשות כדי להוכיח שאין לי משכורת. הם אמרו לי ללכת למחלקה אחרת, שהיתה אחראית על העסקתי, ולהביא מכתב. אבל המחלקה הזאת נמצאת ברמאללה, ואני בעזה. איך אני אמור להגיע לשם?".

הוא ניסה למצוא דרכים אחרות, ופנה למקום נוסף. שם נאמר לו שימתין עוד קצת, מאחר ושיחות הפיוס בין פתח לחמאס עלולות היו רק לסבך יותר את המצב. "שאלתי כמה זמן אני אמור לחכות ואמרו לי 'כבר חיכית חמש שנים, אתה יכול לחכות עוד חמישה חודשים'. אז ויתרתי ועזבתי את המקום".

> מתי בפעם האחרונה שאלתם אנשים מעזה מה דעתם על עזה?

ראזק אבו-סטא (מימין) בראיון עם אנשי "אנחנו לא מספרים" (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers

ראזק אבו-סטא (מימין) בראיון עם אנשי "אנחנו לא מספרים" (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers)

כשהיה בדרכו הביתה קיבל אבו-סטא שיחת טלפון מאדם שביקש לקבל חזרה את הכסף שהוא הלווה לו. "אני לא יכול", ענה לו אבו-סטא, "חכה רק עד שאני אקבל חזרה את המשכורת שלי או עד שאצליח לקבל הלוואה ממישהו אחר", הוא ביקש מהאדם בצד השני. הם התווכחו ואבו-סטא נכנס ללחץ גדול וכבר לא הצליח לחשוב בהיגיון. הוא רק רצה שכל זה ייגמר. הוא המשיך לצעוד ומרחוק באופק הוא ראה מגדל. הוא אמר לעצמו "מה היה קורה אם הייתי מטפס עליו ופשוט קופץ?". וזה מה שהוא החליט לעשות.

אנשים שראו את אבו-סטא מטפס על המגדל הזעיקו את המשטרה. רבים מחברי הפתח, כולל חבר בכיר במפלגה, שוחחו עם אבו-סטא דרך הטלפון הנייד שלו והבטיחו לפתור את הבעיה. אבל מאחר ואבו-סטא כבר היה שבע מהבטחות שניתנו לו כל השנים האלה, הוא לא האמין להם עד שהמחלקה שלו ברמאללה יצרה איתו קשר וגיבתה את ההבטחות. גם איסמעיל הניה, ראש הממשלה מטעם חמאס בעזה, והנשיא וחבר פתח מחמוד עבאס התערבו בסוגיה. כשאנשי הממשל הביאו למקום את אימו של אבו-סטא הוא פרץ בבכי ואז ירד למטה.

"ביקשתי רק את מה שמגיע לי, לעמוד על זכותי. אני לא מבקש צדקה או תרומה, הוא מספר עכשיו. "אבל למה בכלל הייתי צריך להגיע למצב שבו אני צריך לסכן את חיי כדי להצליח לפתור את הבעיה? מה היה קורה אם הייתי מועד בזמן שטיפסתי על המגדל או בזמן שירדתי? או מה אם לא היו מסכימים לעזור לי והייתי קופץ ומת? מי היו סובלים בעיקר מהמצב הזה? רק הילדים והמשפחה שלי". הערה: כחודש לאחר המקרה, נכון ל-7 במרץ, אבו-סטא עדיין לא התחיל לקבל את שכרו למרות ההבטחות שקיבל.

ניסיון ההתאבדות של אבו-סטא כפי שנקלט במצלמות הטלוויזיה:

אזור הדיכאון

עם כ-1.85 מליון איש הפרוסים על שטח של 362 קמ"ר, עזה מדורגת בתור אחת משש המובלעות הצפופות בעולם. עזה נמצאת מזה כעשור תחת מצור ישראלי שהחמיר בזמן האחרון בעקבות סגירה כמעט רציפה של המעבר בין הרצועה למצרים.

ישראל שולטת במרחב האווירי והימי, ובשישה מתוך שבעה המעברים היבשתיים של עזה. היא שומרת גם את הזכות לצבא שלה להיכנס לתוך הרצועה כרצונה, ושומרת גם על אזור חיץ לאורך גדר הגבול אליו היא אוסרת על תושבי הרצועה להיכנס. באזור החיץ ממוקמות רבות מהאדמות החקלאיות הפוריות יותר ברצועה. עזה תלויה בישראל בכל הנוגע לאספקת מים לשתיה, חשמל, תקשורת ושירותים אחרים. 80 אחוז ממשקי הבית בעזה חיים כיום מתחת לקו העוני. 43 אחוזים מהמבוגרים נמצאים מחוץ למעגל העבודה.

הפסיכיאטרית ד"ר אל קרע (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers)

הפסיכיאטרית ד"ר אל קרע (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers)

על פי הארגון האירופי-ים תיכוני לניטור זכויות אדם בין השנים 2013 ל-2015 עמד מספר ההתאבדויות והניסיונות האובדניים ברצועת עזה על ממוצע של 25-30 בחודש. לעומת זאת כאמור, במהלך כל אחד מהחודשים ינואר ופברואר האחרונים 80 בני אדם ניסו או הצליחו לקחת את חייהם בידיהם. מדובר בגידול של 160 אחוזים.

"המצב מעולם לא היה גרוע יותר", אומרת ד"ר זאהיה אל קרע, פסיכיאטרית מהתוכנית הקהילתית לבריאות הנפש בעזה. "בעבר העזתים תמיד הצליחו למצוא את הדרך החוצה כשהמצב הפך לרע מאוד. הם עבדו בישראל, או בחו"ל – בסעודיה או כווית. ואפילו אם האפשרויות האלו לא היו זמינות הם יכלו לברוח דרך המנהרות למצרים. אבל עכשיו כשישראל ומצרים הרסו את מרבית המנהרות אין דרך החוצה. אנחנו לכודים בעזה. נראה שכל העולם נגדנו. וכל הדלתות נעולות".

למרות שהתאבדות אסורה על פי האסלאם, אל קרע מציינת כי כאשר אדם מאבד את כל מה שיש לו, ונכנס ל"אזור הדיכאון" האמונות שלו או שלה כמו גם שאר המעצורים מתפוגגים להם "הם מבקשים ישועה בכל דרך אפשרית". אל קרע מסבירה גם שמשפחות בעזה מגדלות את ילדיהן תוך ציפיה שכאשר הם יגדלו הם יסייעו בפרנסת המשפחה, לפעמים גם תוך הפעלת לחצים כבדים שיוצרים מתח. "שולחים את הילדים לחפש עבודה, 'לעשות משהו עם החיים שלהם' במקום להישאר בבית חסרי מעש. אבל המשפחות צריכות להבין שזו לא אשמת הילדים".

אל קרע מוסיפה גם כי בעוד מרבית המשאבים מתועלים לעבר סיוע לנשים ולילדים, נראה שאף אחד לא מפנה תשומת לב לקבוצת המבוגרים הצעירים (young adults) ולגברים. למעשה, רבים מאותם מבוגרים-צעירים מוצאים את עצמם ב"אזור הדיכאון". למרביתם – כמו למשל יונס אלבוריים בן ה-32 ונידאל ערפאת בן ה-36, שניהם מחאן יונס (בדיוק כמו אל סטא) – אין אפילו סיכוי לסוף הטוב יחסית לו זכה אבו-סטא.

> לסחוב את הכלא הגדול בעולם לתוך ישראל: מסע של אישה מעזה

אביו של יונס אלבוריים ודודו (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers)

אביו של יונס אלבוריים ודודו (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers)

קירות של ייאוש

"אני התחלתי את החיים האלה, ואני אהיה מי שמסיים אותם". אלו היו המילים האחרונות שכתב יונס אלבוריים בעמוד הפייסבוק שלו, לפני שהצית את עצמו ביום למחרת.

עשר שנים קודם לכן, כשהוא עבד כפועל בניין, נפל אלבוריים מהגג ושבר את גבו. מאז הוא קיים מאבק ארוך שנים כדי למצוא עבודה שהוא יכול לעשות גם במצבו הפיזי, כדי להרשות לעצמו לעבור את סדרת הניתוחים לה הוא נדרש כדי שיוכל לחזור לתפקוד. "האחים שלו התחתנו, אבל הוא לא. הוא אמר שהוא לא יכול לעבוד ולא יכול אפילו לאפשר לעצמו את עצמו", מספרת לי אימו וקולה נשבר.

בימים האחרונים לחייו מצבו של אלבוריים החמיר, כאשר המתכת בגבו הפכה מודלקת, ועלה הצורך בניתוח נוסף. אמרו מספרת שהוא פנה לכל הארגונים והאגודות האפשריות, אולם אלו סרבו לסייע.

ביום שישי, 11 בפברואר הוא אמר לאחותו "אני אלך ואני אשרוף את עצמי". היא לא האמינה לו. הוא השאיר את תעודת הזהות שלו בידיה ויצא לעבר חנות פירות וירקות שם נראה כשהוא מעשן סיגריה. משם הוא הלך לתחנת דלק סמוכה וקנה שני ליטרים של דלק. הוא שפך את הנוזל על בגדיו והצית את עצמו כשהוא קורא "אללה אכבר". הוא נכווה ב-52 אחוזים משטח גופו ונפטר מפצעיו שמונה ימים מאוחר יותר.

"אני בת 60", אומרת לי אימו, "מעולם לא שמעתי על אף אחד שהרג או ששרף את עצמו. כל בני המשפחה שלי עובדים, וכולם נשואים ויש שלהם ילדים. מעולם לא ראיתי בחור שהורג את עצמו. עכשיו בעזה אין אוכל טוב ואין חיים טובים, ואנשים צעירים לא יכולים לממן לימודים".

> הבריחה מעזה: דרכם המסוכנת של המהגרים לאירופה

נידאל ערפאת (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers)

נידאל ערפאת (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers)

"כולם יודעים בדיוק מה קורה"

נידאל ערפאת בן ה-36 לא היה נשוי. הוא עבד בחנות מכולת, ופעמים רבות העביר בחנות את לילותיו. ב-10 בפברואר, לאחר שהעובדים האחרים לא הצליחו למצוא אותו הם צלצלו אליו לטלפון הנייד. אולם המכשיר היה כבוי. אז הם פנו לחפשו בחדר שידעו כי לעיתים קרובות היה ערפאת מוצא בו מפלט ושקט, אולם הדלת היתה נעולה מבפנים. הם דפקו אך לא היתה תגובה. הם שברו את הדלת ומצאו את ערפאת כשהוא תלוי מהתקרה.

ביקרתי בביתו של ערפאת עם עמיתתי מהפרויקט "אנחנו לא מספרים". כשסיפרנו לאביו ולאחיו של ערפאת שהפרויקט שלנו ממומן על ידי ארגון זכויות אדם הגיב האח במרירות "זכויות אדם? באמת? אתן מאמינות שהן עדיין קיימות? חושבות שיש תפקיד כלשהו לזכויות אדם בעולם שלנו?"

"נידאל לא היה נשוי, ולא היו לו ילדים", מספר אביו, "מה יכולנו לעשות? הוא העביר את ימיו בניסיון למצוא הכנסה טובה יותר. הוא הלך לעמותות וארגונים כדי לנסות למצוא עבודה, אבל הם מעולם לא התקשרו אליו חזרה. כל הדלתות ננעלו והוא לא ראה מוצא". חצי מביתו של ערפאת נהרס במהלך המלחמה ב-2014, ובכלל זה החדר של נידאל וכל חפציו. האב מספר שגם אחיו של נידאל, מוחמד, בודד וחייו ריקים "כמו כל הילדים שלי", הוא אומר. "אנחנו לא יכולים לעזור להם. נידאל היה מדוכא ולא היה שום דבר שהפך את חייו לכאלה ששווה לחיות אותם. אבל מעולם לא העליתי בדעתי שהוא יעשה לעצמו דבר כזה".

כשאני שואלת את אביו של נידאל מה המסר שהוא היא רוצה להעביר לאנשים בעולם הוא עונה: "אני לא רוצה להעביר שום מסר. כולם יודעים בדיוק מה קורה".

אינאס פארס גאנם בת 28, היא תושבת עזה ומתרגמת עצמאית מאנגלית לערבית. היא גמרה תואר ראשון באנגלית באוניברסיטת אל-אזהר והשלימה לימודי תעודה באוניברסיטה האסלאמית בעזה. היא חברה בפרויקט "אנחנו לא מִספָּרים" אשר נותן לכותבות וכותבים צעירים מעזה אפשרות לתקשר עם העולם ולספר את סיפורם במילים שלהם. הפוסט פורסם במקור באנגלית ותורגם לעברית על ידי יעל מרום.

> מה באמת עשה ההאקר מעזה שנעצר על ידי ישראל?

הפוסט כשהמוות נראה כמו המוצא היחיד: עליה חדה במספר ההתאבדויות בעזה הופיע ראשון בשיחה מקומית

מחאת המנופאים: רוצים גם להתפרנס וגם לחזור הביתה בשלום

$
0
0

כ-150 מפגינים התכנסו במוצ"ש למרגלות בניין משרדי הממשלה ברחוב קפלן בתל אביב למחאה על תנאי הבטיחות הירודים של המנופאים בארץ, ולמען שיפור תנאי העבודה. בין המפגינים היו עשרות מנופאיות ומנופאים, שהם חברי התאגדות המנופאים החדשה שמתארגנת בימים אלה בהסתדרות, ובה חברים כבר למעלה מ-400 עובדים בענף. עוד הגיעו כמה עשרות תומכים להביע סולידריות.

יו"ר הסתדרות עובדי הבניין, יצחק מויאל, הודיע בהפגנה שכבר השבוע צפוי להתחיל דיאלוג עם התאגדות הקבלנים בענף הבניין לטובת הסכם קיבוצי ענפי, אך ציין עוד שיכולתו לחתום על הסכם קיבוצי טוב תלויה בנכונותם של העובדים להמשיך את מהלך ההתאגדות, ולהיות מוכנים גם להשבתות של אתרי בנייה בכל הארץ. מויאל הוסיף שאם דרישות המנופאים לא ייענו, ההפגנות הבאות לא יהיו במוצאי שבת, אלא במהלך ימי עבודה. המחאה הופנתה בנוסף כלפי שר הכלכלה, בנימין נתניהו, על העדר פקחים.

> המשטרה נגד החיסיון העיתונאי: מה האינטרס של הציבור?

הפגנת המנופאים, תל אביב (יותם רונן / אקטיבסטילס)

הפגנת המנופאים, תל אביב (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מגדל בבל

במהלך ההפגנה נאמו מספר מנופאים ודיברו על הסכנות שאורבות להם יום-יום באתרי הבנייה מכיוון שכופים עליהם לעבוד בתנאים מסוכנים ובלתי חוקיים באיום פיטורים, ומכיוון שאין פיקוח אפקטיבי על האתרים. עוד מנו המפגינים את הציוד המיושן שבו הם נאלצים להשתמש, את השעות הארוכות שהם עובדים (לעתים קרובות יותר מ-12 שעות במשמרת) ואת הסכנה הגלומה בעבודה עם פועלי בניין זרים.

"אתה יושב על מנוף בן 30, עם כסא פלסטיק שבור, בלי מזגן כשיש שמש לוהטת על הקבינה, 12-15 שעות ביום והפועלים הסינים למטה צועקים לך 'תרים למטה' או 'תוריד למעלה'. זה נשמע לכם מצחיק אבל זה בכלל לא מצחיק כשאתה רואה אנשים נופלים למותם מהקומה ה-26, וגם אז לוקח לפקח של משרד הכלכלה שש שעות להגיע לאתר" – כך אמר רועי ויינשטיין, חבר ועד הפעולה של המנופאים, שהוקם לאחרונה.

ההפגנה עצמה הדגימה קצת ממציאות ה"מגדל בבל" ששוררת באתרי הבנייה. הפועלים הנואמים דיברו בשלוש שפות – עברית, רוסית וערבית – חלקם נזקקו לתרגום של הנאומים והפלאיירים, וכולם דיברו כמו ויינשטיין על הקושי והסכנה באתרים רב לשוניים. גם כשהמפגינים עמדו דקה דומיה לזכר 11 הרוגים בתאונות באתרי בנייה מתחילת השנה, והוקראו שמותיהם, שוב התברר מגוון הרקעים שלהם.

בנאומו ציין עוד ויינשטיין ש-302 פועלי בניין מתו בישראל בעשור האחרון, ש-54 אחוז מתאונות העבודה בארץ קורות באתרי בנייה, ושאף על פי כן – עד היום טרם נשלל רישיון מאף קבלן, וטרם הועמד לדין אף מנהל עבודה.

נואמת נוספת בהפגנה הייתה קטי דובוק, מנופאית שהתפרסמה לאחרונה כשסירבה לעלות למנוף בזמן שהיו רוחות חזקות מאוד – מצב שלפי כללי הבטיחות מחייב מנופאי להפסיק עבודה – ופוטרה. כיום ההסתדרות תובעת את הקבלן שפיטר את דובוק על 620 אלף שקלים בגין הפיטורים, אם כי מדובר במצב משפטי קצת מורכב: רבים מהמנופאים לא מועסקים ישירות על ידי הקבלנים הבונים באתר, אלא על ידי חברות קבלן שמספקות מנופאי לאתר.

המנופאית קטי דובוק, שסירבה לעבוד בתנאים מסוכנים ופוטרה (יותם רונן / אקטיבסטילס)

המנופאית קטי דובוק, שסירבה לעבוד בתנאים מסוכנים ופוטרה (יותם רונן / אקטיבסטילס)

"אפשר לקרוא למה שאנחנו עושים פה מלחמה", פתחה דובוק. "אנחנו דורשים קודם כל בטיחות, הסכם קיבוצי והסדרת תנאי העבודה בתחום. מדי בוקר אנחנו מטפסים עשרות מטרים ובודקים כל פין במנוף, כי הטעות הכי קטנה יכולה לגרום לקריסה שלו. אנחנו יוצאים לעבודה כל יום בידיעה שאולי לא נחזור הביתה, כי כל מנוף הוא פצצה מתקתקת. אנחנו נאלצים לבחור בין לעבור על החוק ולסכן את עצמנו – לבין פרנסה בכבוד. מה שאנחנו דורשים זה לדעת שאנחנו יכולים גם לעבוד וגם לחזור למשפחה בשלום".

בסוף ההפגנה פנה אל העובדים רום דביר, מהאגף להתאגדות עובדים בהסתדרות ומי שהנחה את ההפגנה, והזכיר להם שכאשר מנופאים עומדים לבד מול המעסיק והוא דורש מהם לטפס בתנאים מסוכנים, הם צריכים לסרב ולזכור שיש מאחוריהם את ההסתדרות ואת הסולידריות של החברים שלהם. "כשאנחנו עובדים בלי לשמור על ככלי הבטיחות אנחנו לא מסכנים רק את עצמנו, אלא גם את החברים שלנו שרוצים לעבוד בבטיחות", הוסיף אחד העובדים.

> ביה"ד החזיר לעבודה יו"ר ועד שפוטר בשל "עלילת שווא" ביטחונית

עובדים במחאה על תנאי העסקת מנופאים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

עובדים במחאה על תנאי העסקת מנופאים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

הפוסט מחאת המנופאים: רוצים גם להתפרנס וגם לחזור הביתה בשלום הופיע ראשון בשיחה מקומית

מחאה בכנס הנשק: כאן מתחילה המלחמה הבאה

$
0
0

באי "כנס האוויר הבינלאומי של ישראל דיפנס ומכון פישר", בחליפות ועניבות, גברים רובם ככולם, לא ציפו לפגוש בקבוצת הפעילות שקיבלו את פניהם הבוקר (ראשון) עם פתיחת הכנס במלון הילטון בתל אביב. הכנס השנה עוסק ברכש החדש והניסיוני של חיל האוויר המכונה "אדיר!", הלא הוא מטוס החמקן F35. "מטוס מתקדם המהווה מכונת מלחמה בפני עצמה ובנוסף בעל פוטנציאל לשמש כמושך מבחינה תפיסתית וטכנולוגית", כך על פי מארגני הכנס.

הפעילות פרשו במקום שלטים בעברית ובאנגלית עליהם נכתב "המלחמה הבאה מתחילה כאן". מספר מאבטחים במלון ניגשו לקבוצה ובמקום גם הגיעה במשטרה, אך המחאה הקטנה הסתיימה ללא עימותים. מארגנות המחאה הן פעילות "קואליצית נשים לשלום", אשר מפעילה את פרוקיט "חמושים", שעוסק בחקר של התעשיות הביטחוניות בישראל ושל קשרי ההון-שלטון-בטחון הנרקמים סביבן.

> כשהמוות נראה כמו המוצא היחיד: עלייה חדה בהתאבדויות בעזה

מחאה בהילטון בכנס לכבוד מטוס ה-F35 החדש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מחאה בהילטון בכנס לכבוד מטוס ה-F35 החדש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ישראל רכשה לאחרונה 33 חמקנים מסוג F35 מחברת לוקהיד מרטין בעלות של מעל ל-120 מליון דולר למטוס, מכספי הסיוע הצבאי האמריקאי. הרכישה התבצעה לאחר לחץ אמריקאי כבד לרכוש את המטוסים, שלמעשה עדיין נמצאים תחת פיתוח. העיסקה היא דוגמא מובהקת לאופן שבו שבו שיתוף פעולה בין התעשיות הבטחוניות הישראליות והאמריקאיות עושה שימוש במצב הבטחוני בארץ כדי לבצע ניסויים מעשיים שך ציוד נשק מתקדם.

ישראל היא אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, והסכסוך המתמשך שהיא מנהלת עם שכניה מהווה כר פורה לניסויים ופיתוחים של אמצעי לחימה שונים. ברגע שכלי מלחמה נכנס לשימוש על ידי הצבא הישראלי ומוכח בקרב, ערכו בשוק העולמי עולה.

מטרתו של הכנס שנערך היום בהילטון, כך על פי המארגנים, היא לחבר בין בכירי התעשיות הבטחוניות לבין חוקרים, מפתחים, מנהלי פרויקטים ואנשים מהתחום מהארץ ומהעולם. כסף וכוח מתחברים לעוד כסף וכוח ונשארים במעגל גברי סגור שהכניסה היחידה אליו עוברת דרך היחידה הצבאית. מי קובע בכלל שמה שמדינת ישראל צריכה עכשיו הן 33 מכונות מלחמה מעופפות וקטלניות בעלות של 2.75 מליארד דולר?

טניה רובינשטיין, רכזת פרויקט "חמושים" מסרה: "אנחנו כאן כדי לחשוף את העובדה שמתכנסים כאן גנרלים ומקבלי החלטות יחד עם אנשי עסקים כדי להזניק את הספירה לאחור למלחמה הבאה. זו תהיה מלחמה שבה יעשה שימוש במטוס החמקן החדש, שסימולטור שלו נמצא כאן בכנס שנערך במלון, מה שיעודד בתורו את המכירה של החמקן ברחבי העולם, אחרי שיבסס את המוניטין שלו על דמם של קורבנות המלחמה שתבוא".

> מחאת המנופאים: רוצים גם להתפרנס וגם לחזור הביתה בשלום

מחאה בהילטון בכנס לכבוד מטוס ה-F35 החדש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מחאה בהילטון בכנס לכבוד מטוס ה-F35 החדש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מחאה בהילטון בכנס לכבוד מטוס ה-F35 החדש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מחאה בהילטון בכנס לכבוד מטוס ה-F35 החדש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפוסט מחאה בכנס הנשק: כאן מתחילה המלחמה הבאה הופיע ראשון בשיחה מקומית

סמל פמיניסטי לערביות באשר הן: פרידה מזאהה חדיד

$
0
0

את כל זמני הפנוי בסוף השבוע ביליתי בהיכרות עם אישה שהלכה לעולמה. לא שמעתי עליה קודם, לא הכרתי את פועלה, אך מפעל חייה מרגש אותי יותר ויותר עם כל ראיון עמה שאני מוצאת, בניסיון להתוודע אל האייקון הנשי הערבי הפמיניסטי הענק הזה שנסתר ממני כל השנים.

עם כל תמונה של אחד מהמבנים הגאוניים שהיא ילדה לאוויר האנושות, נפעם לבי מחדש. זוהי זאהה חדיד, אדריכלית עיראקית שחיה בלונדון, שהשאירה אחרי מותה עיצובים ומבנים עוצרי נשמה בכל פינה בעולם, סיפור חיים מאלף, ופרסים יוקרתיים שקטפה בעולם האדריכלות, הייתה לאישה הראשונה בתעשיית ההנדסה ובטח הערבייה הראשונה שזוכה בהם.

אני כועסת על הבורות שלי: איך לא שמעתי עליה קודם, עד שדיווחו על מותה הפתאומי בעקבות התקף לב בגיל 65 במהדורת ה-BBC, אל-ג'זירה ו-CNN? זאהה חדיד, מתברר, לא הייתה רק אדריכלית מחוננת אלא גם בנאדם מסקרן במיוחד. הקשבתי ארוכות לראיונות שנתנה בחייה, וזיהיתי את הפילוסופית הפמיניסטית החבויה בה.

> תקרית יערי-וייס: מי בכלל צריך פרשנים לענייני ערבים?

זאהה חדיד (arcticpenguin CC BY-NC 2.0)

זאהה חדיד (arcticpenguin CC BY-NC 2.0)

אף אחד בעולם הערבי לא דאג לתת לה את הבמה והמקום הראוי לה, לילדה השובבה הזאת, שנולדה במוסול בעיראק, למדה בביירות מתמטיקה ועברה ללמוד בלונדון אדריכלות בתחילת שנות השבעים. במובן מסוים, טוב שהיא נשארה לה בלונדון, אחרת אני לא יכולה לתאר לעצמי מה היה קורה לגאונה הזאת במוסול בצל כיבוש עיראק ב-2003, והמלחמות שלא יודעות סוף שם מאז.

פעם שאלה אותה מראיינת חיננית ויפה מלבנון: "איך זה להיות אישה בעולם האדריכלות ששולטים בו גברים?" – "אני, כמו שאת רואה, אישה", ענתה חדיד. "לא הייתי אף פעם גבר. לכן אני לא יודעת דבר אחר מלבד להיות אישה. אני מה שאני והם יסתדרו". בראיון אחר אמרה: "בעולם הערבי נתנו לי כבוד של מלכה מפורסמת, אבל אני חיפשתי כבוד של אדריכלית מוכשרת. אין להם בעיה עם היותי אישה, יש להם בעיה עם היותי אדריכלית ערבייה. אם הייתי אדריכלית אמריקאית הייתי זוכה בהרבה כבוד ועבודה בעולם הערבי".

כששאלו אותה אם הערביות שלה או הנשיות שלה עיצבו את חייה, ענתה: "אני חושבת שעצם היותי ערבייה מעיראק זו גאווה גדולה. אני לא מרגישה בריטית בדם. אני הסתדרתי פה יפה בזכות עמל רב שלי. במערב זה מפחיד אנשים לפעמים שאני ערבייה. להיות אישה בעולם הגברים, זה לא פשוט, אבל עצם היותי לא קונבנציונאלית זה מה שמייחד אותי. אלה שלושת המרכיבים שמעצבים את חיי".

עם השנים זכתה חדיד לבנות ולעצב את אצטדיון אל דוחא, שזכה לדימוי של וגינה. באמצע קטאר להניח איבר מין נשי זה צעד נועז למדי, לא? בעיניי זה ביטוי לשילוב שעליו מדברת חדיד: להיות ערבייה, להיות אישה, להיות ייחודית – ולהצליח מתוך השילוב של כל אלה.

אצטדיון דוחא בקטאר בעיצובה של זאהה חדיד (Forgemind ArchiMedia)

אצטדיון דוחא בקטאר בעיצובה של זאהה חדיד (Forgemind ArchiMedia)

אין רק פסגה אחת

חדיד אמרה גם שיש הרבה נשים מוכשרות בתחום האדריכליות והן פורצות דרך. כששאלו אותה איפה הן, ענתה שהן עדיין סטודנטיות, עוד תשמעו עליהן. על הצלחה בחיים ואסרטיביות הצהירה: "אני לא מאמינה בכישרון, אני מאמינה בעבודה קשה, ארוכה וסיזיפית. עשרים שנה אמרו שהתכנון שלי לא בר ביצוע, והיום זה נשמע כמו בדיחה. אם אני רוצה לבנות משהו זה חייב לצאת לעולם".

חדיד גדלה בבית אמיד, ומשפחתה דחפה אותה ללימודים בכל מחיר. אביה היה שר הכלכלה בממשלת עיראק, אבל בסוף שנות השבעים במסגרת הטיהורים שעשתה מפלגת הבעת' הוא נשפט ונושל מנכסיו. חדיד תיארה את אביה כגבר סוציאליסט עם בטחון עצמי, שלא מפחד מעוצמתן של נשים. כך הוא העז לשבור מוסכמות ולתת לה את חופש הפעולה עד הסוף, וגם עודד אותה לבנות את עצמה בעבודה קשה ובהתמדה.

חדיד לא חסכה ביקורת נוקבת מאף גבר בסביבה ולא היו לה הנחות לגדולי האדריכלים מהעולם הערבי, בעלי שם עולמי כמו חסן פתחי המצרי וראסם בדראן הירדני. "אני לא אוהבת אותם!", קבעה נחרצות. "בניין לא צריך להיות מזכרת, סוביניר, בניין אמור לשרת את הכאן ועכשיו ולדגדג את העבר אם צריך. אני לא מתלהבת מבנייה נוסטלגיית שמשמרת את האדריכלות היפה מימי האסלאם. הסבים שלנו העזו וחידשו כל הזמן ולכן הם התפתחו. אני לא שמרנית ולא מקדשת שמרנות לשמה. האדריכליות היא אומנות החידוש וההתאמה לצרכי זמננו. השתקעות בשימור ושחזור ההיסטוריה לא מקדמות את התרבות שלנו אלא מחלישות אותה. אומה שמפחדת מחידוש לא תתקדם".

בניין בעיצובה של זאהה חדיד (Forgemind ArchiMedia)

בניין בעיצובה של זאהה חדיד (Forgemind ArchiMedia)

עם ההצלחה שקצרה סיפרה שמבחינתה אין פסגה אחת שהיא רוצה לכבוש, אלא שהיא עוברת משיא לשיא עם כל פרויקט חדש. "כשאני מסיימת משהו אני מחפשת את האתגר הבא, אני ממשיכה לטעות וללמוד ולהיות מופתעת כל יום מחדש. אלו החיים שלי, ואני מאושרת בהם. יכולתי להיות האסטרונאוטית העיראקית הראשונה, וחשבתי על זה האמת. אני יודעת שכל דבר שאני מחליטה לעשות אני צריכה להשקיע בו ולהיות הכי טובה שאפשר. כך האדם מתפתח, מסתכל מסביב ולומד מכל דבר. התעודה האקדמית היא רק אות הפתיחה לחיים מלאים באתגרים והישגים".

זאהה חדיד נתפסת כאישה אמיצה, חזקה ופרועה בתכנון שלה, מי שניצלה את כל היכולת הטכנולוגית בת זמננו והשאירה חותם על כדור הארץ, שהתפרס על משטחים ענקיים, ומדהים מיליוני אנשים כל יום מחדש בלונדון, ברלין, קטאר, אזרבייג'ן, סין, דובאי ועוד.

ואילו אני הוספתי לאוסף הנשים שאני מעריצה עוד אחת מדהימה, באיחור רב לצערי. בניגוד למפורסמים מתים אחרים זאהה חדיד לא תלויה בספרי ההיסטוריה. המבנים שלה ייעמדו מולנו כאנדרטה מופלאה לחייה לאורך השנים.

> מחאת המנופאים: רוצים גם להתפרנס וגם לחזור הביתה בשלום

בניין בעיצוב זאהה חדיד, באזו, אז'רבייג'ן (Asian Development Bank CC BY-NC-ND 2.0)

בניין בעיצוב זאהה חדיד, באזו, אז'רבייג'ן (Asian Development Bank CC BY-NC-ND 2.0)

בניין בעיצוב זאהה חדיד, סיאול (Warren Whyte CC BY-SA 4.0)

בניין בעיצוב זאהה חדיד, סיאול (Warren Whyte CC BY-SA 4.0)

הפוסט סמל פמיניסטי לערביות באשר הן: פרידה מזאהה חדיד הופיע ראשון בשיחה מקומית

לפני שהציונות הגיעה: החיים המשותפים של יהודים ופלסטינים בארץ

$
0
0

ספרו החדש של מנחם קליין, "קשורים", הוא ספר מדכא. הוא רוקם תמונה של החיים המשותפים שחיו פלסטינים ויהודים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עשויה חוטים השזורים זה בזה של חיי היום יום, המסחר, החינוך, השמחות, והעצב. הוא מראה שהתמונה הזו, למרות כל מה שניסו ללמד אותנו במערכת החינוך הישראלית, היא אפשרית. ואז הוא ממשיך לחרב אותה, לפרום את הרקמה העדינה הזו, ולשרוף את מה שנותר ממנה.

עם החלשות האימפריה העות'מנית בסוף המאה ה-19, האימפריה ששלטה בפלסטין והכתיבה את זהותה, נוצרה כאן זהות מקומית שצמחה מתוך חיי היום יום של תושבי הארץ. הזהות הזו התעלתה על הזהות הדתית, וחלקו אותה מוסלמים, יהודים, ונוצרים.

לאחר התמוטטות האימפריה העות'מנית במלחמת העולם הראשונה פעלה כל אחת משתי התנועות הלאומיות היריבות, הציונית מחד, והלאומנות הערבית מאידך, במטרה להשתלט על הזהות המקומית ולהגדיר את בן הארץ כיהודי ציוני או כערבי פלסטיני. גם אז היו אלה שקראו לאחדות, כמו למשל ראע'ב נשאשיבי, ראש עיריית ירושלים, שביקש לא לדבר על יהודים וערבים אלא על פלסטינים. קליין מפריך את המיתוס לפיו יושבי הארץ לפני הציונות ותנועת הלאומיות הערבית היו קבוצה חסרת זהות. הוא מתאר קהילה שוקקת וחיה, בעלת מנהגים ומסורות משלה, ומביא עדויות רבות לקיומה מפי יהודים, מוסלמים ומבקרים זרים.

> סמל פמיניסטי לערביות באשר הן: פרידה מזאהה חדיד

בית הכנסת הספרדי יוחנן בן זכאי, ירושלים, 1893

בית הכנסת הספרדי יוחנן בן זכאי, ירושלים, 1893

שתי התנועות הלאומיות האלה, הציונות והלאומנות הערבית, הגיעו לכאן מבחוץ. הן צמחו בגינות זרות, אך התייחסו לשטח שבין הירדן לים כאל זירת מלחמת השליטה שלהן, שרטטו גבולות במקום בו לא היו גבולות קודם לכן, וזאת על חשבון אלה שחיו כאן. התושבים הפלסטינים הבחינו בין "יהודים-ערבים" – זהות נפוצה באותה תקופה, של יהודים שנולדו כאן או בארצות ערב והתערו במרחב – לבין המהגרים היהודים האירופאים שבאו להגדיר את המרחב הזה מחדש. קליין מצטט זכרונות ויומנים של פלסטינים מראשית המאה הקודמת המתייחסים ליהודים הלא אשכנזים כאל "בני הארץ" (אולאד אל-בלד) וכאל "יהודים ערבים" (יהוד אולאד אל-ערב).

"הבולשביקים שהבאת ממוסקבה" 

האידיליה שמתאר קליין בין המוסלמים והיהודים תושבי הארץ, כשההגירה מאירופה עוד הייתה בחיתוליה, נראית כמעט דמיונית במציאות של היום. הוא מביא למשל מזכרונותיו של יעקב אלעזר מירושלים, שנזכר כי "הנשים המוסלמיות נהגו כבוד במנהגי הדת היהודית… השכנות המוסלמיות נענו לבקשת שכנותיהן היהודיות ואת המים הדרושים לצרכי בתיהן שאבו לפני כניסת השבת". דוגמא נוספת היא שמוסלמים הפגינו יותר מידידות גרידא כלפי שכניהם היהודים כאשר הצטרפו אליהם לדקלום תפילות יהודיות. קליין מספר על ה"חדר" שהפעיל חכם גרשון בשיח' ג'ראח, אליו הובאו גם ילדים ערבים שהוריהם אמרו לו: "אצלך ילמד הילד 'דרך ארץ'…כשיגדל ילך לבית הספר שלנו", ואפילו מציין כי יחסי מין ונישואין בין יהודיות לערבים לא היו בלתי ידועים, אם כי לא נחשבו לגיטימיים.

[tmwinpost]

הזרים שהגיעו לכאן, האירופאים, הם אלה שתקעו טריז בין בני שתי הדתות שהיו שותפים לסמי-אידיליה הזו. ישעיהו פרס, מחבר האנציקלופדיה הגאוגרפית-היסטורית של ארץ ישראל, מתלונן על כך שכשעלו היהודים האשכנזים לארץ ישראל הם הביאו איתם את מנהגיהם, מלבושיהם ודרך חייהם, ולא שינו אותם גם בארץ הזו: "הם מדברים אידיש ושומרים גם בארץ הזו על המבטא של רחוב היהודים שבארצות מוצאם. נבדלים הם מאחיהם הספרדים לא רק בשפה ובחיצוניות אלא גם בהשקפת עולמם, ורחוקים הם אלה מאלה כרחוק מזרח ממערב". או האקטיביסטית ע'אדה כרמי: "ידענו שהם [=הציונים] שונים מה'יהודים שלנו', אני מתכוונת לערבים היהודים. החשבנו אותם כזרים שבאו מאירופה יותר מאשר כיהודים".

קליין כותב כי הממסד הציוני המציא וטיפח את הדימוי האידיאלי של בן הארץ כ"צבר" דובר עברית, בניגוד ליהודי הערבי. תרבות הצבר נוסדה כתרבות של בני מהגרים, שביקשו לראות בעצמם ילידים. מפות שורטטו מחדש ושמות ערבים של מקומות הושכחו או הומרו בשמות עבריים. אלה נועדו לא רק להפוך את המהגרים לילידים, אלא גם לרשת את מקומם של מי שהיו כאן לפניהם. כשהתלונן יוסף שלוש, מבוני תל אביב, שהותקף על ידי ערבי, ענו לו ראשי החמולות ביפו: "מי אשם בכל המאורעות האלה אם לא הבולשביקים שלך שהבאת ממוסקבה?"

> כשהמוות נראה כמו המוצא היחיד: עלייה חדה בהתאבדויות בעזה

שער יפו, סוף התקופה העות'מאנית

שער יפו, סוף התקופה העות'מאנית

חלקו הראשון של הספר, זה שמספר על החיים לפני הנכבה (48') והנכסה (67'), רצוף אנקדוטות היסטוריות על איך נתפשה אז הציונות בקרב ההנהגה הפלסטינית. ראש עיריית ירושלים בסוף המאה ה-19, סלים אל חוסייני, מצוטט בנושא הציונות: "זו אינה תנועה מדינית כי אם ישובית, ואני בטוח שאף ציוני נבון ובר דעת לא יעלה על ליבו את הרעיון של יסוד מדינה יהודית בפלסטין". מובאת גם נבואתו האפלה של נג'יב עזורי, מארוני מלבנון ששירת במנהל העות'מני בירושלים והיה ממבשרי הלאומיות הערבית עוד ב-1905: "שתי התנועות האלה [הציונות והלאומיות הערבית] נגזר עליהן להיאבק בהתמדה עד אשר תגבר אחת מהן על רעותה, גורל העולם כולו תלוי בתוצאות המאבק הזה בין שני העמים המייצגים שני עקרונות מנוגדים".

ג'מיל אל חוסייני הביע ב-1914 את העמדה שיש להאבק בציונות מחשש שהצלחתה תביא לנישול הפלסטינים מאדמתם, ומוסא קאזם אל חוסייני, ראש עיריית ירושלים לזמן קצר ומנהיג פלסטיני מפורסם, התבטא כי "אין הערבים או מנהיגיהם שונאים את היהודים בתור יהודים. להפך, בכל לב היו רוצים שיהיו היהודים במסגרת הפדרציה הערבית… אולם אין הערבים מסכימים בשום אופן כי מיעוט מהתושבים יקום ויאמר… כי הוא בעל הארץ… לדעתנו צריכים היהודים להנות מזכויותיהם המגיעות להם לפי יחסם המספרי בארץ".

זה לא שהחלק הראשון של הספר נטול אלימות, פרעות, מקרי רצח, והתנגשויות בין הקבוצות, אך קיים איזשהו איזון בין הניצים. אלה הורגים באלה, אלה משיבים, אחר כך מתפייסים וחוזרים לחיות יחד, וחוזר חלילה.קשורים, מנחם קליין, הוצאת הקיבוץ המאוחד

מעבר להיסטוריה

החלק השני מדבר על מה קרה אחרי הנכבה, והוא פסימי הרבה יותר. קליין טוען כי המלחמה של 48' ושל 67' לא היו שתי מלחמות, כי אם שני סבבים של אותה מלחמה, ומבסס את התזה הזו באמצעות השוואות משכנעות ועדויות רבות משני צדי המתרס. הוא מספר על הגירוש של הפלסטינים מהבתים, החרמתם, וישובם מחדש על ידי יהודים, הן אחרי 48' והן אחרי 67'.

הוא מביא את סיפוריהם של פליטים ששבו לבקר את בתיהם ורכושם שנלקח מהם ב-48', והמפגש שלהם עם הדיירים החדשים שלא תמיד שמחו לראות אותם. כך למשל שופט בית המשפט העליון, צבי ברנזון, שלקח לעצמו בית מידות פלסטיני, וכשדייריו המקוריים הגיעו לראות את הבית, סרב להראותו להם בטענה שהשקיע הרבה כסף בשיפוצים. פליטה אחרת שהגיעה לביתה הישן נתקלה במהגרת יהודיה מאירופה שאמרה שהפולנים לקחו את ביתה במולדת הישנה שלה, במעין נסיון להצדיק את העובדה שהיא עשתה את אותו הדבר לפלסטינית העומדת מולה.

גם מערכות יחסים אישיות בין יהודים לבין מוסלמים הופרעו על ידי המלחמות, כמו זו של אסחאק מוסא אל חוסייני וחבר ילדותו, מאז 1921, יעקב יהושע. שניהם למדו יחד ונותרו חברים עד שנפרדו ב-48' בכורח הנסיבות. אחרי 67' היה יהושע פקיד ישראיל בכיר, ואל חוסייני, שמשפחתו חיה כל אותו זמן בגדה, בא אליו לבקש עזרה בקבלת רכוש משפחתו בחזרה. יהושע בחר לא לעזור לו, וכתב ביומנו: "מסתבר שטרם עיכלתם את המושג החדש של יהודי – אותו היצור שבזתם לו בעבר הפך פתאום להיות חייל אמיץ, טנקיסט, טייס".

קליין מתקדם עם השנים ועם הכיבוש, סוקר יוזמות דו קיום כושלות, את פעולת ארגון המתנחלים אלע"ד, וקבוצות אחרות, ומגיע ממש עד החטיפה והרצח של שלושת המתנחלים בשנת 2014 וההשלכות שהיו לה על תושבי הגדה.

כאן הופך הספר מסקירה היסטורית לסוג של פובליציזם עיתונאי, ואני לא מציין את זה כדבר רע או פסול. נהוג להתייחס אל "היסטוריה" כאל מה שקרה לפני מעל 30 שנה, כי כשאנחנו מביטים בדברים חדשים יותר אנחנו נעדרים את הפרספקטיבה והריחוק הנדרש כדי לשפוט אותם כראוי. קליין עושה כאן מעשה מסוכן ומנסה לקשור את ההיסטוריה אל האקטואליה, במעין אמונה כי מה שהיה הוא שיהיה. לעניות דעתי טוב היה להפריד בין השניים, כי המבט העמוק והרחב אל ראשית המאה שעברה מתחלף במבט עכור יותר של תיאור אירועי האקטואליה מהתקופה האחרונה, והופך את תחושת הקריאה בספר למעט מגוייסת לטובת תפישת עולמו הנוכחית של המחבר.

מטיילים בפארק על חורבות הכפר בירעם, וגרפיטי אנטי-נוצרי על שרידי כנסייה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מטיילים בפארק על חורבות הכפר בירעם, וגרפיטי אנטי-נוצרי על שרידי כנסייה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הספר הזה אינו ספר היסטוריה, לטוב ולרע. הוא מלא בפכים מלבבים ובאנקדוטות נשכחות, קטעי יומנים מרגשים וזכרונות של המחבר עצמו מתקופת ילדותו בירושלים. קליין, פרופסור במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן, הולך על הקו הדק שבין היסטוריון לבין פובליציסט בעל תפיסת עולם מסויימת, שהוא אינו מנסה להסתיר. הוא מצליח לפתוח חלון חדש לתקופה ששוכתבה בגסות על ידי מערכת החינוך הישראלית, ולהראות דרכו מציאות אחרת, יפה יותר, שהתקיימה כאן לפני עליית התנועות הלאומיות היהודית והפלסטינית.

להפשטה הזו של הלאומיות המודרנית מהמציאות יש אפקט מעורר, רענן. מבעד לעשן הזמן והמלחמות הוא מצליח להראות שיש אולי איזו תקווה לחיים משותפים, כי כאלה כבר התקיימו כאן. הוא מציע ששני העמים, שמתנצחים ביניהם על פיסת האדמה הזו כבר יותר ממאה ומשהו שנים, יוכלו אולי לחזור ולחיות שוב ביחד.

קשורים – הסיפור של בני הארץ, מאת מנחם קליין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 355 עמ', פברואר 2016

> מנחם קליין: היחידים שנערכים ברצינות ליום אחרי עבאס הם חמאס והימין

הפוסט לפני שהציונות הגיעה: החיים המשותפים של יהודים ופלסטינים בארץ הופיע ראשון בשיחה מקומית


המדינה מקדמת העסקת נפגעי נפש, אבל הם נשארים עניים

$
0
0

כותבת אורחת: מיכל בסן

יש סיבה לכך שאני לא הולכת להרצאות קריירה וייעוץ תעסוקתי יותר. אני יודעת שזה גורם לי להרגיש רע ממש, שזה אשמתי שאין לי עבודה כי אני עושה משהו לא נכון, ושזה שאין לי עבודה זה הדבר הכי גרוע בעולם ולא מוסרי. (ה. מתוך קבוצת הפייסבוק "גם אני תומך בזכויות פגועי נפש").

לאחרונה התגלגל לידי המדריך המלא למעסיק לשילוב אנשים עם מוגבלויות במקום העבודה". מטרתו של המדריך, שנכתב על ידי משרד הכלכלה ככלי למעסיקים בעקבות צו ההרחבה להעסקת אנשים עם מוגבלויות, היא לקדם העסקת אנשים עם מוגבלויות.

במדריך מושם הדגש על צד המעסיק: מה התועלת בהעסקת אנשים עם מוגבלויות? למה זה כדאי? מהן ההטבות המגיעות למעסיק השוכר אדם עם מוגבלויות? מה אפשר לעשות כדי להקל על שילובו של אדם כזה בעסק? איך לאתר, לגייס, לראיין, ולבסוף, אם עולה הצורך, גם איך לפטר עובד בעל מוגבלות.

עד כאן טוב ויפה. הממשלה נרתמת לשילוב אנשים עם מוגבלויות, המעסיקים, יש לקוות, יביטו במשוואה מצד הפלוס של חשבון הבנק ויתגייסו גם הם. ומה עם בעלי המוגבלויות…?

90 אחוזי אבטלה

אני מאד רוצה ללמוד משהו, וכל טיפת לחץ וקצת יותר מדי מטלות מכניסים אותי להתקפי חרדה ולהתפרצויות. זה מאד מתסכל אותי כי אני רוצה להתקדם ואני לא מוצאת את עצמי בגלל זה בחיים. על המון דברים שאני מתעניינת בהם אומרים לי, 'זה יהיה לך יותר מידי' או 'זה מאד מלחיץ'. ואני ככה ממשיכה להרגיש מאד תקועה, ושעולם הלימודים והתעסוקה הם לא בשביל מישהי כמוני פגועת נפש. (ש. מתוך קבוצת הפייסבוק "גם אני תומך בזכויות פגועי נפש").

מהצד של בעלי המוגבלויות נראים הדברים קצת פחות יפים. מציאת עבודה היא עיסוק קשה גם לאדם נורמטיבי, וכשמדובר במתמודדי נפש, הקושי גדול שבעתיים. על כל משרה בשוק החופשי, מתמודד נפגע נפש עם מתחרים רבים, מרביתם צעירים יותר, בעלי ניסיון תעסוקתי מרשים יותר וכמעט כולם ערוכים טוב ממנו, נפשית ופיננסית, להתמודדות בשוק העבודה התחרותי.

> למה לא שמעתם על מאבק נכי הנפש לשוויון ושכר מינימום

איך מפעל המדווח על מאה אחוזי רווח משלם לעובדיו נפגעי הנפש שקלים בודדים בלבד? (צילום אילוסטרציה)

מפעל מוגן (צילום אילוסטרציה)

הסיבות לכך רבות ומגוונות.

היעדר תעודת בגרות (ממוצע של 11.5% בקרב אוכלוסיית נפגעי הנפש במחקר שנערך בשנת 2005) – נקודת הסינון הראשונה של מרבית המעסיקים – פוגעת בסיכויי הקבלה של לא מעט נפגעי נפש. בנקודת הסינון השנייה, רקע צבאי או שירות לאומי, מרבים להיתקל נפגעי נפש הסוחבים על גבם פגיעה נפשית מגיל צעיר.

חוסר הניסיון התעסוקתי – המתחיל בהיעדר בגרויות ו/או שירות צבאי – הולך ומחמיר ככל שעוברות השנים, ומעסיקים, המוטרדים מן ההיסטוריה התעסוקתית של העובד או העובדת שלפניהם, לרוב יעדיפו להעסיק נשים וגברים בעלי רקורד מרשים יותר.

הוזמנת לראיון? ראיונות עבודה – עניין לא קל גם לחזקים מאתנו – מהווים מקור ללחץ וחרדה לאוכלוסיית נפגעי הנפש הרגישה ממילא. לכך נוספים חוסר הוודאות שבהמתנה לתשובה, לעיתים משך שבועות ארוכים, כאב הדחייה ממעסיקים והמערבולת הרגשית הכרוכה בהתמודדות עם כל התהליכים הללו.

הגעה לראיונות עבודה משמעה הוצאה כספית. בעבור נפגעי נפש החיים על קצבת נכות של 2,345 שקלים בחודש, גם נסיעות תכופות בתחבורה ציבורית הן הוצאה כואבת.

התקבלת לעבודה? נפגעי נפש הנם רגישים יותר ללחץ. שיפוטיות יתר מצד המעסיק, צעקות, הלנת שכר ותנאי העסקה גרועים משפיעים בצורה חריפה יותר על אנשים בעלי פגיעה נפשית. לכך נוספת סטיגמה מופנמת. נפגעת הנפש כה חשופה לסטיגמה שבה מחזיקה הסביבה ביחס אליה שהיא קורסת תחת הלחץ והאשמה ואיננה מסוגלת להמשיך לתפקד.

בהיעדר השכלה ותעסוקה, ובהיעדר ניסיון אמיתי לאפשר לנפגעי נפש להתגבר על הפערים שנוצרו בינם לבין בני גילם לאורך השנים, עומד שיעור האבטלה בקרב נפגעי הנפש על בין 80 ל-90 אחוז במדינות מערביות.

> משרד הבריאות מתעלם מהתנאים של מתמודדי הנפש בשם חמלה מדומיינת

אין חשוב מהנגשה לכסאות גלגלים, או כתב ברייל לעיוורים. אבל איך מנגישים מעסיק מלחיץ, שעות עבודה בלתי-אפשריות או היעדר ניסיון שנערם על גבך במשך שנים?. עמדה מונגשת בבנק. אילוסטרציה. (צילום: יאיר ליברמן CC BY-SA 4.0)

אין חשוב מהנגשה לכסאות גלגלים, או כתב ברייל לעיוורים. אבל איך מנגישים מעסיק מלחיץ, שעות עבודה בלתי-אפשריות או היעדר ניסיון שנערם על גבך במשך שנים?. עמדה מונגשת בבנק. אילוסטרציה. (צילום: יאיר ליברמן CC BY-SA 4.0)

אם זה המצב, נשאלת השאלה מדוע שלא לנסות להתקבל לעבודה תוך חשיפת האמת במלואה: אני נפגעת נפש, פגיעה יותר ללחצים וחסרה ניסיון תעסוקתי. במילים אחרות: קיים סיכוי שאתגלה כעובדת מבריקה או מוצלחת בצורה יוצאת דופן, אבל מבחינה אובייקטיבית הסיכויים לכך קלושים. לעומת זאת רבים הסיכויים שאתגלה כעובדת גרועה, חסרת אחריות, מרושלת ובלתי-יציבה. על מי תהמרו אתם, כמעסיקים פוטנציאליים?

באופן מפתיע, זהו בדיוק הפתרון שמציעה הממשלה.

מי צריך להתגמש?

צעקתי על אמא שלי שאני לא הולכת לעבוד כי אני רוצה להתאבד והיא אמרה לי שזה לא תירוץ. ועל אחותי הקטנה שאמרה לי שאני בושה ושאני צריכה עבודה ולצאת מהבית כי אני מבוגרת מכדי להישאר צעקתי שאם היא לא שמה לב, יש לי דיכאון ואני לא זזה לשום מקום עד שלא אשיג טיפול והיא אמרה שאני ממציאה דברים. (א. מתוך קבוצת הפייסבוק "גם אני תומך בזכויות פגועי נפש").

אז מהם הפתרונות שמציע צו ההרחבה לנפגעי נפש בבואם לנסות להתקבל לעבודה, על פי אותו מדריך איתו פתחנו?

משרד הכלכלה יסבסד באופן חלקי את הנגשתם של בתי עסק לעובדות עם מוגבלות – ואין חשוב מזה כשמדובר בבניית רמפה לעובד בכיסא גלגלים או שילוט בברייל לעובדת עיוורת, אך כיצד מנגישים מעסיק מלחיץ, שעות עבודה בלתי-אפשריות או היעדר ניסיון שנערם על גבך עוד מהפטור מגיוס? שאלה טובה.

למעסיק מומלץ להתגמש בשעות ההגעה והעזיבה מן העבודה, מתוך ידיעה כי נפגעי נפש סובלים מהפרעות בשינה, והתחשבות בהם תגדיל את יעילותם כעובדים. – התחלה מצוינת. אך מה לגבי התגמשות במספר שעות העבודה, מתוך הבנה שעבור נפגעי נפש יום עבודה בן שמונה שעות, שלא לדבר על עשר ושתיים-עשרה שעות עשוי להיות בלתי-אפשרי? מה לגבי מתן אפשרות לעבודה מהבית, או יצירת סביבת עבודה מכילה יותר ומלחיצה פחות? לכל אלו לא תמצאו אזכור לא בצו ההרחבה ולא במדריך למעסיק.

[tmwinpost]

למעסיק הפוטנציאלי ממליצים מחברי המדריך להביא בחשבון כי עובד בעל מגבלה נפשית עשוי להיות עם כישורים גבוהים מידי למשרה (overqualified), או לפרקים נטול כישורי עבודה מסוימים, ולנסות לראות אילו דרישות אכן נחוצות לו כמעסיק, ואילו דרישות מהוות תוספת שאיננה בהכרח נחוצה לצורך ביצוע התפקיד.

במקרה הזה, טועה המשרד כשהוא מניח כי חוסר בהזדמנויות פירושו חוסר בכישורים. במקום לחייב מעסיקים לאייש מספר מוגבל של משרות צווארון לבן בנפגעי נפש בלבד (תוך נשיאה בעלויות ההכשרה או החפיפה של עובד חסר השכלה רלוונטית), מעדיף משרד הכלכלה להשאיר את הבחירה באופי וסוג המשרות לשיקולם של המעסיקים. באופן זה, ממשיך משרד הכלכלה להבטיח את דחיקתם של נפגעי הנפש לשולי שוק העבודה, לאותו מבחר מוגבל של משרות פתיחה משמימות ולא מתגמלות כלכלית.

כך, בעוד שמשרד הכלכלה מציע דרכים בהן תוכל נפגעת נפש להתגמש כמיטב יכולתה לתוך תנאי שוק העבודה, הוא איננו מציע שום אמצעי מהפכני שיסייע בהתאמת אופי ותנאי העבודה לנפגעות נפש. והס מלדבר בכלל על אופי הכלכלה ושוק העבודה ליכולות ולכישורים העומדים לרשות נפגעי נפש, מתוך הבנה ש"ממוצע" (בכישורים, ביכולות ובאמצעים) הוא סוג של מיתוס.

במקום כל האופציות האלה, בוחרים משרדי הממשלה השונים להמשיך לתקצב יוזמות שתפקידן לשלב נפגעי נפש בסוגי תעסוקה שלא מקנים להם כושר התפרנסות של ממש.

מיכל בסן, מתמודדת.

> מחאת המנופאים: רוצים גם להתפרנס וגם לחזור הביתה בשלום

הפוסט המדינה מקדמת העסקת נפגעי נפש, אבל הם נשארים עניים הופיע ראשון בשיחה מקומית

אלף לילה ולילה: מליונים ישתתפו ביריד הספרים השנתי של איראן

$
0
0

כותב אורח: ליאור שטרנפלד

בראשית החודש הבא, כמידי חודש מאי, למשך עשרה ימים תעסוק איראן בפסטיבל הספרים הגדול של טהראן. מדובר באחד מירידי הספרים הגדולים בעולם, ואחד מהחשובים במזרח התיכון. לאורך השנים נפתחו באיראן גם ירידי-לווין מחוזיים קטנים יותר שהפכו לחלק מהתכנייה הראשית ומנגישים את החגיגה גם לערים ולכפרים המרוחקים מהבירה.

אלפי מוציאים לאור מכל העולם מגיעים לאיראן לרגל היריד. מספר המבקרים עולה בהתמדה משנה לשנה, ובשנה שעברה ביקרו במתחם הראשי בלבד כחמישה מיליון מבקרים. הוצאות ספרים אוניברסיטאיות ומסחריות, מהמובילות בעולם, מקימות מתחמים מפוארים בהם מציעים את מרכולתם. ספרות מקור ותרגום, שירה ופרוזה, ספרות ילדים ועוד. הכל נמצא ונחגג. במהלך היריד מתקיימים עשרות אירועים ברחבי העיר והמדינה במפגשים עם סופרים מאיראן והעולם, הרצאות של חוקרים, מופעים, תערוכות, ואף מתקיימות סדנאות כתיבה לסופרים מתחילים ומפגשים עם המוציאים לאור. מחירי הספרים (שגם כך באיראן אינם גבוהים) מקבלים הנחה נוספת. בשנה שעברה רכשו האיראנים ספרים בשווי של 120 מיליארד ריאל (38 מיליון דולר), והשנה צפויות המכירות לעקוף את ההישג משנה שעברה.

> איך מתרגמים את ירושלים ואת הרב עובדיה לערבית?

במהלך היריד של 2015 רכשו האיראנים ספרים בשווי 38 מליון דולר.

במהלך היריד של 2015 רכשו האיראנים ספרים בשווי 38 מליון דולר.

לפני מספר חודשים קיבלה חברתי הטובה, פרופסור סטפני מאלדר, הודעה מרתקת. מאלדר היא חוקרת מובילה בהיסטוריה של האומנות מאוניברסיטת טקסס באוסטין, העוסקת רבות בארכיטקטורה אסלאמית וארכיאולוגיה באיזור סוריה. היא הוזמנה לקבל במסגרת יריד הספרים האיראני פרס על ספרה האחרון, העוסק באתרי פולחן בסוריה ובאופן שבו הארכיטקטורה שלהם משקפת קיום משותף של שיעים וסונים במרחב.

זה לכשעצמו לא מפתיע, שכן הספר זכה במספר רב של פרסים מאז פרסומו. מה שיותר מפתיע זה שאת הפרס היא הוזמנה לקבל בטקס ממלכתי מידי נשיא איראן, חסן רוחאני, כאחד מעשרה ספרים שזוכים באות האיראני לספר השנה בעולם.

ההודעה התקבלה אצל מאלדר בשמחה מהולה בחשש. את המחקר עליו מבוסס הספר היא ביצעה באתרים ארכאולוגיים בסוריה, אתרים שנהרסו בסוריה על ידי הנשיא אסד, שנתמך על ידי איראן, שכעת מעניקה לה פרס על המחקר. לאחר התלבטות היא החליטה לנסוע.

את הטקס המרכזי פספסה פרופסור מאלדר בגלל סאגה הקשורה בהנפקת הוויזה לאיראן. כיוון שאין שגרירות איראנית בארצות הברית, כל הבקשות לוויזה מגיעות למשרד אינטרסים איראנים בתוך שגרירות פקיסטן בוושינגטון. בשל קשיים ביורוקרטיים, הוויזה הגיעה יום לאחר מועד הטיסה המיועדת, וכך היא הגיעה לאירועים החל מהיום השני לחגיגה.

> לקרוא עמוס עוז בטהראן

פסטיבל של שלושה חודשים בהם מתמלא המרחב בספרות, ספרים ותרבות. יריד הספרים בטהראן

פסטיבל של שלושה חודשים בהם מתמלא המרחב בספרות, ספרים ותרבות. יריד הספרים בטהראן

הטקס המרכזי, הנערך בחודש פברואר, מהווה את יריית הפתיחה השנתית לפסטיבל של שלושה חודשים בהם המרחב הציבורי באיראן מתמלא בספרות, ספרים, ותרבות. הטקס מתקיים בנוכחות נשיא הרפובליקה, סופרים, משוררים ומוצאים לאור רבים. באירוע, כאמור, מעניקה איראן את "האות האיראני לספר השנה בעולם" לכעשרה ספרים, רובם הגדול ספרים אקדמיים. בניגוד אולי למצופה, הספרים אינם מייצגים דוקטרינה אחת של מחשבה או תפיסת עולם, ולא מעט מהם מאתגרים תפיסות אשר מושרשות עמוק בראיית העולם של ההנהגה האיראנית הממסדית.

[tmwinpost]

השנה, לדוגמה, זכו עשרה ספרים בחמש שפות: אנגלית, גרמנית, צרפתית, איטלקית ורוסית. הספרים עוסקים במגוון נושאים רחב מאין כמוהו: היסטוריה איראנית ואסלאמית, פילוסופיה, משפט, ארכיאולוגיה ואמנות. תרגום של הקוראן לרוסית זיכה אף הוא את המתרגם (השיעי-רוסי) בפרס. הספרים הזוכים מוצגים ומוצעים בדוכן מרכזי לכל אורך הפסטיבל. הפניית זרקור כה מרכזי לעבר ספרות מחקר אקדמית הוא מרשים למדי, שכן הוא מעלה את רמת החשיפה של הציבור למחקרים חשובים ומעניינים מרחבי העולם, שאחרת–אם להודות על האמת–לא יותר ממניין אנשים מודע לקיומם.

ואולם כדאי לשים לב גם לפוליטיקה של הפסטיבל. לאורך השנים שימש היריד עבור המשטר גם כאמצעי לקידום נושאים הקרובים לליבו. כך לדוגמה, לאחר הפלישה האמריקאית לאפגניסטן הוקם מתחם המוקדש לספרות ותרבות אפגנית. ב-2002 לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא הוקם מתחם פלסטין, ובתוכו הוקם מתחם נפרד לג׳נין. בשנת 2006, הציבור הישראלי ודאי יזכור שמיצג מרכזי ביריד היה תערוכת קריקטורות שיזם הנשיא לשעבר, מחמוד אחמדי-נז׳אד, בנושא השואה.

אלמנט נוסף שנותן נופך בינלאומי לתערוכה שהוחל בשנים האחרונות הוא הכרזת מדינה שהיא "אורחת כבוד" ביריד. מדינה זו זוכה למתחם גדול יותר בשטח התערוכה ובו מוצגים ספרות בשפת המקור, ספרות מהמדינה האורחת בתרגום לפרסית, תצוגות שונות הקשורות לתרבות והיסטוריה ופוליטיקה. מעניין לציין שאורחת הכבוד השנה היא לא אחרת מרוסיה, עמה יש לאיראן לא מעט מחלוקות במישור הבין לאומי בזמן האחרון; לא מעט בנוגע למדיניות רוסיה בסוריה. בעיקר דברים אמורים לגבי הנסיגה הכמעט מוחלטת של רוסיה משדה הקרב ברוסיה, ומה שמשתמע כהפסקת התמיכה האקטיבית המשטר אסד. השנה, ניתן להעריך, סוריה והמלחמה העקובה מדם בה היא שקועה, תתפוס מקום מרכזי בסדר היום של התערוכה.

פרופ׳ ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת פן-סטייט בארה״ב. תחום מחקרו הוא היסטוריה של איראן המודרנית.

> לפני שהציונות הגיעה: החיים המשותפים של יהודים ופלסטינים בארץ

הפוסט אלף לילה ולילה: מליונים ישתתפו ביריד הספרים השנתי של איראן הופיע ראשון בשיחה מקומית

זה לא הגיל, זה הכיבוש

$
0
0

כותב אורח: גיא מאירס

גילנות, אפליה על בסיס גיל, היא אחת הדעות הקדומות הרווחות בעולם, אך היא כמעט ולא נדונה כלל. לפי תפיסה זו, בני אותה קבוצת גיל מאופיינים בהכרח בתכונות אופי מסוימות, לרוב שליליות, שמשותפות רק להם. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא ההתייחסות לבני ובנות שישים וחמש ומעלה כנטל טיפולי או כלכלי, או לחילופין, כאנשים שיש לרכוש להם כבוד רב יותר מהאנשים הצעירים מהם. דוגמא נוספת לכך היא פעילויות על בסיס השתייכות לקבוצת גיל, כדוגמת חוגי "נוער" לעומת חוגי "ילדים", בלי להתחשב בתחומי העניין של כל אדם בפני עצמו. אחת ההשלכות ההרסניות ביותר של אפליית ילדים ונוער על בסיס גיל בישראל מתבטאת, איך לא, באופן ההתייחסות לגל ההתקוממות האחרון נגד הכיבוש.

שר התחבורה והמודיעין, ישראל כץ, התראיין לאחרונה בתכנית הראיונות הפוליטית "הנבחרים" בהגשת דוד בן בסט. מעבר לדבריו המקוממים כרגיל של השר כץ, תשובתו לשאלת בן בסט לגבי האינתיפאדה הנוכחית הייתה מרגיזה במיוחד:

"הדרך היחידה לחסל את הטרור הזה, [היא] לגרום למשפחה שלהם, לסביבה שלהם, למנוע מאותם קטינים – בני 13-15, לבוא ולבצע את הרצח הזה… ואני הגעתי למסקנה, ההרס של הבתים הוא גם עונש סביבתי, גם כן לחץ מסוים, אבל הוא לא מספיק. אנחנו חייבים להציב תמרור אדום למשפחות האלה. הם מחנכים אותם, את הילדים, את התינוקות שעוטפים אותם בדגלים, ברובה סמלי, לבוא ולרצוח יהודים. שאחרי הפיגועים איך אומר האבא, איך אומרת האמא 'אנחנו גאים בילדים שלנו שהם שהידים, שרצחו יהודים, ונגדל עוד ילדים'".

[tmwinpost]

כץ מביע תפיסת גילנות קלאסית לפיה בני נוער לא מסוגלים לשקול את מעשיהם בעצמם, מכיוון שהם "רק בני 15". וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, כץ לא רק אומר שהקטינים מושפעים מסביבתם עד כדי רצח, אלא אומר שהפלסטינים מביאים ילדים לעולם על מנת שאלה ירצחו יהודים. כך למעשה הוא משייך את תפיסתו הגילנית לפלסטינים עצמם, בטענה שהם חושבים שעל מבוגרים לחיות, ועל ילדים לבצע פיגועים גם במחיר חייהם. כך שהפתרון המתבקש מדבריו של כץ קיצוני אף יותר מהריסת בתים:

"צריך לקחת את המשפחה הזאת, לקחת אותם, לשלוח אותם לסוריה וכמה שיותר עמוק, לאזורים שדאע"ש שולט בהם, לא מספיק אסאד, לא מספיק האזורים של אסאד, ישר לדאע"ש, ובעזה ישר לידי החמאס, ונראה אותם שם שיבואו וידברו בדרך הזאת".

התרת הדם האגרסיבית של השר כץ נתמכת בגילנות פופוליסטית, לפיה יש להעניש משפחות שלמות על מעשי הצעירים במשפחה, מכיוון שאלה לא מסוגלים לבחור את מעשיהם בעצמם. הכללה זו שווה בערכה להתייחסות לכלל הפלסטינים כמפלצות הסתה, ולא כאנשים המתנגדים לכיבוש.

> במזרח ירושלים האיסור לעצור ילדים הוא בגדר המלצה בלבד

נערים מתעמתים םע המשטרה, עיסאוויה, מזרח ירושלים (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

נערים מתעמתים עם המשטרה, עיסאוויה, מזרח ירושלים (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

אך כץ הוא לא היחיד שעושה שימוש ציני בגיל כדי להתיר דם פלסטינים, כפי שניתן לראות ב"הוראות פתיחה באש למתחילים" של יאיר לפיד: "כשמחבל רץ עם סכין ברחוב צריך לירות בו כדי להרוג. אבל אם זו ילדה בת 13 עם מספריים, צריך לעשות הכל כדי לעצור אותה בלי להרוג".

לפיד משתמש בגילנות מהולה בשוביניזם כדי להצדיק את קריאתו להתרת דם פלסטיני. אבל אם נקבל את העובדה שאין הבדל בין תודעת ההתנגדות לכיבוש של נערה לזו של מבוגר, נוכל להתייחס אליהם כשווים, ולפעול נגד האלימות בצורה הוגנת. נערות ונערים אכן לרוב חלשים פיזית ממבוגרים, ועל כן ניתן "לנטרל" אותם מבלי לגזול חיים, אך אל לנו להשתמש בזה בתור תירוץ להרג מבוגרים.

רבים מניסיונות הפיגועים באינתיפאדה הנוכחית אכן נעשו על ידי צעירים, עובדה שבמבט ראשון נותנת תוקף לטענות כץ ולפיד, אך ההסבר לכך יכול להיות שונה מזה המבוסס על גילנות. סביר להניח שצעירים אינם מתנגדים לכיבוש יותר ממבוגרים, או שאינם חסרי יכולת לחשוב בעצמם על השלכות מעשיהם, אלא שחייהם אינם "מעוגנים" באמצעות עבודה או אחריות על משפחה, כך שיש להם פחות דברים להפסיד.

עלינו לפעול למען שיפור המצב של כלל הפלסטינים, הצעירים והמבוגרים. רק כך נוכל להסתכל מעבר לפרדיגמת "המסית והמוסת" ולראות את העובדה שהפלסטינים מתנגדים לכיבוש כתוצאה ממצבם, ולא בעקבות גילם.

גיא מאירס הוא תלמיד כיתה י"ב מירושלים.

> מחנך ב-1905: "שאלת יחסנו אל הערביים נעלמה כליל מן הציוניים"

הפוסט זה לא הגיל, זה הכיבוש הופיע ראשון בשיחה מקומית

מדוע הכרה בסבל הפלסטיני נתפסת כחילול קדושת השכול?

$
0
0

כותב אורח: יגאל ברונר

בקיץ 2014, בזמן סיבוב האלימות האחרון בעזה וסביבותיה, שלח פרופ׳ חנוך שיינמן מסר של עידוד לתלמידיו, ובו הכיר, אם רק ברמז, גם בסבלו של הצד השני. הבוס שלו, פרופ׳ שחר ליפשיץ, דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, יצא בהודעה על פיה פגע שיינמן בערכי האוניברסיטה והבטיח לטפל בנושא "בחומרה הראויה".

בחורף 2016, כשהשדר רזי ברקאי השווה בין שכול ישראלי לשכול פלסטיני, הבוס שלו בגלי צה״ל, ירון דקל, כבר לא הסתפק בגינוי. כפסע היה בין ברקאי לבין איבוד משבצת השידור המזוהה איתו. בסופו של דבר הוארך חוזהו זמנית, אך התחנה שכרה את שרותיו של איש הימין אראל סג"ל כסוג של תרופה או כפרה. מאידך, כאשר מפכ"ל המשטרה רוני אלשייך הודיע לאחרונה שיש הבדל בין שכול לשכול, הביעו השרים הממונים עליו, שעמדתם דומה, נחת מדבריו.

המסקנה המתבקשת היא שבישראל 2016, הטענה כי הסבל של הפלסטינים דומה לשלנו מביעה עמדה חתרנית שמסוכן להציג אותה בפומבי, ואילו הדבקות בעליונות הסבל הישראלי מקובלת ואף מועילה. איך הגענו למצב הזה?

> כשהמוות נראה כמו המוצא היחיד: עליה חדה במספר ההתאבדויות בעזה

אמו של סעד דוואבשה בהלווייתו (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אמו של סעד דוואבשה בהלווייתו (יותם רונן / אקטיבסטילס)

ראשית, וזה כבר נאמר לא פעם, השכול כבר הפך לפולחן בחברה הישראלית. אמנם לא התגבשה כאן בינתיים משנה אחידה ומסודרת של קידוש המת, אבל התקבעו פולחנים, אופני דיבור והתנהגות, ומערכי חינוך שלמים שתרמו להעלאת קרבן המוות הישראלי למעלת קדושה. הניסיון להסתכל על העניין בצורה אמפתית אך מפוכחת, כתופעה אנושית-אוניברסלית ולא כמשהו מתחום הנשגב, נתפס לכן כדבר כפירה. חילול השכול.

שנית, עצם ההשוואה נותנת פתח לרעיון המוזר של קיומו של סבל כלשהו גם בצד השני. קיומו של סבל כזה יכול, חלילה, להעמיד את ישראל במצב של מי שנתבעת להזדהות, אם לא לאחריות, בניגוד מוחלט להתקרבנות הבלתי מתפשרת שלנו, שנועדה בין השאר ללהק את אויבינו במצב כתוקפן היחידי ומי שהאחריות למצב היא שלו בלבד.

[tmwinpost]

הציבור בישראל מתחיל לפתח תסמינים לא רק של דת אלא של כת סגורה: הכחשה גורפת של כל סממן במציאות שסותר את הדוקטרינה של הגורו, ובמקרה הזה של עצם האפשרות שלאחר כואב. כשילד פלסטיני מת, הוריו לא בוכים. להיפך, הם שמחים, חוגגים, ורוקדים כל הדרך לבנק. סוג החשיבה הזה תואם היטב גם את השיח הפטרוני על פיו השלטון הצבאי הישראלי טוב לנתיניו, ואילו סיומו יזיק להם. אם יש דרך להכיר בסבלם, זה רק אם מקבלים את האקסיומה שגם אותו, הפלסטינים, שאינם מבינים מה טוב להם, גרמו לגמרי לבדם.

שלישית, הנכונות להכיר בסבל הפלסטיני עשויה חלילה להזכיר את מימדיו המחרידים. בכל רגע נתון ובכל סיבוב של אלימות, הקרבנות של החברה הפלסטינית קשים לאין ערוך מאלו של הישראלית. וישנם גם הקרבנות שאינם תוצאה של כדורים, פצצות, וטילים: אובדן הבית והאדמות, אובדן חופש התנועה, אובדן המעמד החוקי, אובדן הכבוד, ושאר מוראותיו של הסכסוך בן למעלה ממאה השנים, והכיבוש בן כמעט החמישים.

ההכרה בסבל הפלסטיני היא, במילים אחרות, לא רק כפירה במעמדו הנשגב של הסבל שלנו, ולא רק ערעור על העיוורון הקולקטיבי של הכת. הוא גם הכרה שיש הקשר לאלימות. ואם יש הקשר, אז אולי צרותינו הם לא התוצאה של היותם של אויבינו מוסלמים, ערבים, או טרוריסטים מלידה, אלא של יאוש עמוק ומתמשך של מי שהיו רוצים לחיות בבטחון וברווחה ממש כמונו.

ממש כמונו? סליחה. כמובן שאי אפשר להשוות.

יגאל ברונר הוא תושב ירושלים ופעיל בתעאיוש.

> זה לא הגיל, זה הכיבוש

הפוסט מדוע הכרה בסבל הפלסטיני נתפסת כחילול קדושת השכול? הופיע ראשון בשיחה מקומית

כשמנכ"ל שלום עכשיו הציל את ביבי ואת הסכם חברון

$
0
0

לפני עשרים שנה שירתי כסמ"פ באחת הפלוגות בחברון. ממשלת נתניהו הראשונה עמדה למסור שלושת רבעים מהעיר לניהול הרשות הפלסטינית באותם ימים. המתנחלים זעמו, והיתה תחושה קבועה של מתח באוויר.

באחד הבקרים שלחו את החפ"ק שלי לאיזה עניין בכיכר גרוס, שהיתה עדיין מקום עמוס ושוקק, לפני שמרבית החנויות הפלסטיניות נסגרו ובעלי הדוכנים גורשו.

הסתובבנו שם סמוך לכניסה לאחד ממתחמי המתנחלים, כשפתאום נשמעו נשמע צרור או שניים באוטומט מפינה אחרת של הכיכר. הספקתי לראות חייל צה"ל יורה (בישיבה!) לכיוון ההמון, ונעצר על ידי שני חיילים אחרים מיד.

מסתבר שמתנחל (לא תושב חברון) שהתנגד להסכם החליט לחקות את ברוך גולדשטיין, ולבצע פיגוע המוני שיבעיר את העיר ויעצור את הפינוי. אלא שמיד באותה שנייה קצין מגדוד הנח"ל שלנו שהיה מאחורי היורה זינק עליו, ועצר אותו בלי שאף אדם נפגע בצורה רצינית – לא היורה ולא הפלסטינים בכיכר. כל מה שנשאר לנו לעשות זה להתמודד עם ההתקהלות שנוצרה במקום.

טבח גולדשטיין הוביל לסדרת פיגועי נקמה פלסטיניים וערער את תהליך אוסלו באופן חסר תקנה. מהאירוע שלנו לא נותר זכר אחרי כמה שעות.

אותו קצין, אבי בוסקילה, הפך לגיבור היום – בידיעות אחרונות התפרסמה תמונה שלו ברגע לכידת היורה, והוא אפילו קיבל תעודת הוקרה מביבי. זמן קצר אחר כך באמת פינינו חלק מחברון (אני קיפלתי את המוצב בצומת הזכוכית). זו היתה כמובן אשליה – כיבוש העיר לא נפסק מעולם. אבל זה כבר סיפור אחר.

השבוע נודע שאבי בוסקילה מונה למנכ"ל החדש של "שלום עכשיו". לפי מה שהבנתי, הוא פעיל בקהילה הגאה ואין לו היסטוריה ארוכה בארגוני שלום. אבל יש לו ברקורד משהו שמעטים מאוד במחנה השלום יכולים להתגאות בו – הוא האיש שהציל במו ידיו את הסכם חברון.

> הירי בחברון: מה למד"א ולחובש שצעק "הכלב חי, שמישהו יעשה משהו"?

הפך לגיבור היום. אבי בוסקילה בעיתון "ידיעות אחרונות". ינואר 1997. התמונה באדיבת אבי בוסקילה

הפך לגיבור היום. אבי בוסקילה בעיתון "ידיעות אחרונות". ינואר 1997

הפוסט כשמנכ"ל שלום עכשיו הציל את ביבי ואת הסכם חברון הופיע ראשון בשיחה מקומית

האם פרויקט שיקום שכונות 2016 נידון לכישלון כמו קודמיו?

$
0
0

אחרי כמעט 40 שנה, פרויקט שיקום השכונות חוזר לבאר שבע. משרד השיכון הודיע לאחרונה כי תכנית "שיקום שכונות חוזר" יצאה לדרך בעשרות ערי פריפריה בישראל, בתוכן באר שבע. השכונות הנבחרות בעיר, ג', ד', ודרום, "יעברו שיקום פיזי של מבנים ושל שטחים ציבוריים וכן ישולבו בהן פעילויות חברתיות ותכניות לפיתוח מנהיגות קהילתית", כך נאמר בהודעה המבטיחה מטעם משרד השיכון.

לדברי המשרד, 280 מיליון שקלים יושקעו בשלב ראשון בשכונות בכ-40 ערי פריפריה בחודשים הקרובים. החברות המשכנות, עמידר ועמיגור, הן אלו שיבצעו את הפרויקט בערים בהתאם לחלוקה האזורית ביניהן.

41,590 איש מתגוררים בריכוזי העוני בבאר שבע, כך על פי דוח המכון לרפורמות מבניות בעריכת עומר טל. בשכונות א', ב', ג', ד', ה', ו' וי"א, אחוז העניים נע בין 45.9 אחוזים (שכונה ב') ל-59.1 אחוזים (שכונה ד'), כאשר ההכנסה החציונית (נתון המגלם רמת שכר אשר מחצית מהעובדים משתכרים יותר ממנה ומחציתם פחות ממנה) עומדת על כ-3,000 שקלים, פחות ממחצית השכר החציוני בישראל (העומד על יותר מ-6,500 שקלים).

במשרד השיכון מצהירים כי הפרויקט יחל בשתי פעימות: "הראשונה תצא לדרך באופן מידי, והשניה תתחיל בכפוף להשלמת תהליכי האישור הנדרשים. מטרת התכנית היא צמצום פערים בין אזור המגורים של אוכלוסיות המרקם הוותיק לאזורי הבניה החדשה בערים. מלבד שיפור תנאי הדיור והפיכת הסביבה לנעימה ובטוחה יותר, התכנית תכלול פרויקטים חברתיים של פיתוח מנהיגות מקומית שתהיה שותפה לחיזוק הקהילה".

> "אני מחכה שהאחיות ייצאו ואוכל מה שנשאר על המגשים"

עזובה בשכונה ג' בבאר שבע (צילום: דני בלר)

עזובה בשכונה ג' בבאר שבע. כך נראית בירת סייבר? (צילום: דני בלר)

מסלול חיים מחושב מראש

קצת היסטוריה: מעט אחרי המהפך, בחודש אוקטובר 1977 החליטה ממשלת הליכוד בראשותו של מנחם בגין, על מאמץ לפתרון מצוקת הדיור בישראל. התוכנית החלה למעלה מעשור אחרי שתוכנית אחרת ניסתה לטפל בבעיית העוני ושכונות המצוקה באמצעות בינוי-פינוי מאזורי מצוקה. במסגרת החוק, הוקמה "הרשות לבינוי ופינוי אזורי שיקום": תפקידה היה לטפל במצוקת הדיור ברחבי ישראל, והיו לה סמכויות לפנות שכונות עוני בכפייה, ללא הסכמת תושביהן. הרשות נכשלה במשימתה ופורקה בשנת 1975.

הרשות פורקה, אך הבעיה נותרה בעיניה: עוני, היעדר תקווה והתפוררות חברתית ופיזית, תוצר של מדיניות פטרנליסטית. מי שחי את עיירות הפיתוח ויישובי הפריפריה של שנות השבעים זוכר את האופציות הלימודיות של התלמידים: "בנים למסגרות, בנות לכלכלת בית". במציאות, היו בתי ספר שנחשבו טובים, אבל לילדי השכונות מסלול החיים תוכנן מראש.

בבאר שבע היה, בסוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים, ניסיון לשקם את השכונות הפחות מבוססות, בעיקר ג', ד' ודרום. שלושת השכונות הוותיקות היו במקור שכונות עולים שהגיעו בשנות החמישים והשישים מצפון אפריקה ומעט מיוצאי אירופה משרידי השואה. חלק גדול מהעולים שוכנו תחילת במעברת דרום ולאחר מכן, ב"רכבות" שנבנו באמצעות "התותח" – מערבל שיצק במהירות בטון וזירז מאוד את הליך הבנייה.

> האם באר שבע היא באמת בירת ההזדמנויות של הנגב?

שכונה ד' מזרח בבאר שבע (צילום: The Israel Project ויקימדיה CC BY-SA 2.0)

שכונה ד' מזרח בבאר שבע (צילום: The Israel Project ויקימדיה CC BY-SA 2.0)

בשכונות ג' וד' יש מקומות בהם הזמן עצר מלכת. בשכונות אלה רוכזו עולים, לצד פליטים ואוכלוסיות מוחלשות. יש שם דור ראשון, שני ושלישי למצוקה, כזו שלא מצליחים להיחלץ ממנה. בשכונה ג' המרכז המסחרי נשאר כשהיה בצילומים מלפני 50 שנה. מרכז גילת בשכונה ד' מתפורר. חנויות נטושות, תושבים מחוסרי תעסוקה שמחפשים משהו לעשות במהלך היום וסטודנטים שבאים בעיקר בגלל המחירים הזולים במכולות.

בשכונת דרום אפשר לראות את שרידי באר שבע הישנה. לא מעט בתים שנותרו כפי שנבנו בשנות החמישים והשישים, לרבות פנים הבית, בו נותרו ארונות המטבח הישנים. לא כולם יכלו לשפץ או לבנות. השנים עשו את שלהן ויש לא מעט מבנים שמתפוררים, גם כאלה שעברו כבר סיבוב שיקום אחד.

בשנות השמונים היה זה סגן ראש עיריית באר שבע דאז, רפי שטרית, שהאמין אמונה גדולה בשיקום השכונות. הוא ליווה אישית את הפרויקט ואף המשיך להתגורר בשכונה ג'. שטרית היה מעודד את התושבים אישית ליטול יוזמות ולקחת חלק בשיקום השכונה. לצד השיקום הפיזי, הייתה גם פעילות חברתית לכל הגילאים. זו הייתה שעתם הגדולה של וועדי השכונות, אשר גם צברו כוחי פוליטי רב.

משך כמה שנים הייתה בשכונות אווירת רנסנס, תחושה של מסוגלות לקחת את הגורל בידיים. הלכה למעשה, עיקר השיקום היה חיצוני, בחזיתות הבתים. חברתית, לא התרחש מהפך כפי שקיוו לו: היעדר הזדמנויות בתחומי התעסוקה והלימודים, קשיי פרנסה ובעיקר – הסטיגמות שליוו את באר שבע ומלוות אותה עד היום. שיקום השכונות לא יצר שינוי תדמיתי או תודעתי: הצבע והטיח לא מחקו את תחושת העלבון של התושבים מהיחס הפטרנליסטי של מי שבאו "להציל" אותם, אבל חזרו ביום חמישי הביתה לתל אביב. אותו שיקום קוסמטי החזיק מעמד זמן קצר. גם במודל החדש, כך מתארת התוכנית, יש לתושבים מעורבות גדולה בקביעת גורלם.

> מלך הדרום: תכירו את האמן בן ה-90 שמתכנן להביא מהפכה לנגב

חזרה לימי שיקום השכונות העליזים של בגין? (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

חזרה לימי שיקום השכונות העליזים של בגין? (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

מעדיפים להתעסק בקוסמטיקה

בשנות ה-90 פרויקט שיקום השכונות דעך לאטו ובשנת 2007 ראש הממשלה אהוד אולמרט קבר אותו סופית. המתנגדים היחידים לביטולו היו מפלגת העבודה וש"ס. הגישה הייתה לתת לכוחות השוק לעשות שלהם והעובדה שהיעדר בנייה חדשה בבאר שבע גרמה להעלאת מחירים, לא חיפו על ההזנחה בשכונות, רק הפכו את הדיירים לעניים יותר.

אל ההזנחה הפיזית והחברתית, נוסף בשנים האחרונות גורם חיצוני, שבמקום לסייע, הפך את חיי התושבים לקשים יותר: ספסרי הנדל"ן. אלה, מוכנים לשלם הרבה מעבר למחיר המחירון עבור דירה זולה, שמניבה להם תשואה נאה. על הדרך, הם עושים כבשלהם בשכונות העניות: מפצלים דירות, יש תחלופת דיירים גבוהה ותשתיות ישנות שמתבלות בשל עומס ולדיירים הוותיקים אין כתובת לפנות אליה לדברים בסיסיים כמו תשלום החשמל של חדר המדרגות או תשלום עבור תקלה בבניין. אם, נניח, יש הצפת ביוב או צינור מים משותף מתפוצץ – נטל התשלום ייפול על הדיירים הוותיקים. הדיירים הזמניים לא יהיו מוכנים לשלם ובעל הדירה יתחמק – הוא אפילו לא גר בבאר שבע. באר שבע בשבילו היא פרה חולבת.

שיקום שכונות מודל 2016 שב להתמודד עם אותן בעיות מלפני ארבעה וחמישה עשורים, פחות או יותר באותה נוסחא, כאילו שום דבר לא השתנה וכאילו ש-חור שחור בלע את תקציבי העתק שהושקעו באותן שכונות, שאין להן, כך נדמה, תקומה חברתית או פיזית. 50 שנה אחרי, מה שמוכר בכינוי "השכונות" עדיין באותו מקום, דור שני ושלישי למצוקה.

בסופו של דבר, שיקום שכונות הוא צעד קוסמטי: איש לא מטפל בבעיות האמיתיות של באר שבע, משום שמעטים, אם בכלל, רוצים להכיר בהן. כל ניסיון להצביע על בעיות היסוד של העיר, נתפס כ"לא פטריוטי". מעדיפים להראות את באר שבע של הפרוספקטים, זו של הסייבר והסטודנטים. כל עוד לא תיפתר ההדרה החברתית, כל עוד ידברו בעיר על "חזקים ואיכותיים" וימשיכו לחשוב שאוכלוסיה מבחוץ תפתור את בעיות העיר, מפעל שיקום השכונות ייבלע מיליארדי שקלים.

> מחאת המנופאים: רוצים גם להתפרנס וגם לחזור הביתה בשלום

קולנוע "אורות", פעם ליבה הפועם של שכונה ג' (דני בלר)

מה שנותר מקולנוע "אורות", פעם ליבה הפועם של שכונה ג' (דני בלר)

הפוסט האם פרויקט שיקום שכונות 2016 נידון לכישלון כמו קודמיו? הופיע ראשון בשיחה מקומית

לשמאל בישראל יש מונופול על זכויות האדם, ובצדק

$
0
0

כותב אורח: דרור אטקס

ישנו צד אחד חיובי בהתמשכות קמפיין ההשתלחות המתוזמר של ממשלות הימין וסייעניהן נגד ארגוני "הסמול", עליו ממעטים לתת את הדעת. ככל שקמפיין זה מתמשך, הוא תורם להבנה האינטואיטיבית המשותפת לרוב האנשים שנמנעו עד כה מההחלטה להקדיש את חייהם לחקר הפוליטיקה הפנימית של ארגוני השמאל בישראל, שאין מקום לחיץ המלאכותי המפריד את ארגוני זכויות האדם בישראל מכלל ארגוני השמאל, בטענה שמדובר ב"ארגונים מקצועיים" ו"א-פוליטיים".

הרעיונות שלימים הבשילו לכדי עקרונות המעוגנים בהצהרת זכויות האדם של האו"ם, שנוסחה שנים ספורות לאחר מלחמת העולם השנייה, נבטו בראשם של אנשים אשר הבינו בין היתר כי כל סוג של כוח המצוי בידי קבוצה מסוימת, סופו (ואולי גם ראשיתו) להשחיתה ולחזור ולפגוע בחברה כולה. התפיסה שגורסת כי לכל אדם שמורות מספר זכויות יסוד התפצלה למחוזות נפרדים. אחדים היא הובילה לימין הכלכלי, שדבק ברעיונות של שוק ויוזמה כלכלית חופשית המקדשים את כישוריו הייחודים של כל אדם. אנשים אחרים בלהט האמונה בזכויות המוקנות לכל האדם עגנו במחוזות השמאל, שדרש אף הוא בשם ערכי כבוד האדם להגביל את כוחות השוק ולשמור על אמצעי היצור (או למצער על חלקם), בידי החברה כולה, על מנת שישמשו את כלל חבריה. כך או כך, רק שוטה יתכחש לעובדה כי במהלך העת החדשה ובעיקר במהלך המאה ה-20, הן תנועות אידיאולוגיות שצמחו בימין והן כאלו שבאו מהשמאל, היו אחראיות לזוועות שעלו בחייהם של עשרות מיליוני אנשים.

מאמר קצר זה אינו מבקש אפוא לקבוע מסמרות על-מקומיים או על-זמניים באשר לזיקה שבין זכויות אדם והשמאל הפוליטי בכללו, אלא מסתפק באמירה צנועה על היחסים ביניהם כפי שהללו הלכו ועוצבו בהקשר הישראלי מאז כיבוש השטחים בשנת 1967 ובעיקר כפי שהם הולכים ומעוצבים בציבוריות הישראלית במהלך העשורים האחרונים.

> למה הכרה בסבל הפלסטיני מוכרת כחילול קדושת השכול?

שוטר רעול פנים ומפגינה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שוטר רעול פנים ומפגינה, צעדת "עומדים ביחד" נגד הכיבוש בכביש 60 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בישראל שלאחר שנת 1967, ובעיקר עם עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, הלכה והתבססה זיקה מובהקת בין הימין הפוליטי ובין אידיאולוגיה הבזה לזכויות אדם. זאת בפשטות מכיוון שפרויקט ההתנחלות וייהוד הגדה המערבית, שהתמיכה בו היא המגדירה את גבולותיו הפוליטיים של הימין בישראל, שולל בהגדרה זכויות אדם ממיליונים תוך שהוא מייצר אדוות מחזוריות של אלימות.

זיקה זו, שהלכה עם השנים והתעצמה, היא שהביאה להתאדותו ההדרגתית של מה שפעם נתפס כ"מחנה השפוי" בתוך הליכוד, שכלל בעבר הרחוק או הקרוב דמויות כמו: אריה נאור, משה עמירב, דן מרידור, מיכאל איתן ואפילו בני בגין הידוע בעמדותיו האולטרה ניציות. זו התאדות שהקדימה בכמה שנים את התאדותו הצפויה של שר הביטחון יעלון, שנדחק כנראה ללא תקנה עם פרסום סרטון הרצח בחברון למשבצת השמאלן הרדיקלי, הממוקמת אבוי אך קצת שמאלה מזו שבה ממוקם כיום נתניהו (גם הוא על זמן שאול), בתוך מפלגתו.

שלא לדבר על בג"ץ

על מנת לדייק בתיאור הקשרים שבין ארגוני זכויות האדם והזירה הפוליטית, ראוי לנסחם באופן הבא: על אף שמחנה "השמאל" הישראלי (שלו כזכור שמורות מספר מניות זהב במפעל ההתנחלויות), רחוק ברובו מלהיות מזוהה עם סדר יום של זכויות אדם, הימין הישראלי הפך להיות נושאו של דגל שלילת ודריסת זכויות האדם. מציאות זו מדגימים יפה דווקא אותם ארגונים שצצו בשנים האחרונות והמציגים עצמם כארגוני זכויות אדם על אף שהם חותרים תחת העיקרון המהפכני והחשוב ביותר העומדת בבסיס מהפכת זכויות האדם, הלא הוא עקרון האוניברסאליות. כך למשל "ארגון זכויות האדם ביש"ע", מיסודה של המתנחלת מחברון אורית סטרוק, או "זכויות אדם כחוללבן" מיסודו של "המכון לאסטרטגיה ציונית", שמייסדו גר בעפרה.

שווה בהקשר זה בדיוק לצטט מתוך מאמרו של זאב שטרנהל שפורסם לאחרונה ב"הארץ", בו הוא מונה את שלושת העקרונות של הימין הפוליטי במערב בכלל וזה הישראלי בפרט. נזכיר כאן רק את העיקרון הראשון שהוא הרלוונטי ביותר לעניינינו:

עקרון היסוד הראשון רואה בדמוקרטיה הליברלית — הנתפשת במערב כסדר פוליטי שנועד לממש את תפישת זכויות האדם המבטיחה שוויון זכויות לכל — סכנה חמורה לעם ולמדינה. מבחינת הימין, הכרה בזכויות האדם כיסוד מוסד של הסדר הפוליטי, מובילה בהכרח למסקנה שאין ליהודים בישראל זכויות יתר, ושאין די בזכויותיהם ההיסטוריות כדי לבטל את זכויות הערבים לעצמאות ולבעלות חלקית על הארץ. מבחינת הימין, זכויות האדם חותרות תחת יסודות הציונות: לשיטתו, הציונות לא היתה כורח, פתרון ל'צרת היהודים', והיא באה לממש לא את זכותם לשלטון עצמי, אלא את זכותם העדיפה על הארץ כולה." (ההדגשה היא שלי.ד.א)

אם נוסיף לדברים אלו את מלחמת החורמה של הימין בעיקרון של הפרדת רשויות ובעיקר את מלחמתו נגד פרפורי עצמאותו (הלא שכיחים) של בג"ץ בכל הקשור לבקרת והגבלת האמצעים בה נוקטת ישראל על מנת להנציח את שלטונה על הפלסטינים, נקבל תמונת פורטרט עדכנית ומדויקת של הימין האידיאולוגי בישראל.

לסיכום ניתן לומר כי אף אם ברור כי לא כל התנועות והאנשים שחותרים כיום בישראל לפשרה היסטורית עם העם הפלסטיני עושים זאת בראש ובראשונה, או בכלל, מתוך מחויבות לזכויות אדם, כל הגורמים הפועלים בשדה זכויות האדם ומחויבים הלכה למעשה לרעיון כי לכל אדם שמורות זכויות יסוד מוסכמות, כופרים בקודשי הדוֹגמה של הימין ולכן הם אנשי שמאל.

לכן, אם מקובלת עלינו ההנחה שפוליטיקה היא השדה שבו מתקיימות בין היתר גם מדי פעם הכרעות ערכיות, אזי ברור כי עיקרון האוניברסליות של זכויות האדם מתנגש ישירות עם הפרטיקולריזם הלאומני של הימין. מוטב לכן להקשיב מדי פעם לדוברי הימין: הם יודעים שם בדיוק מדוע הם נלחמים בארגוני זכויות האדם.

דרור אטקס חוקר את מדיניות האדמות הישראלית בגדה המערבית

> כשמנכ"ל שלום עכשיו הציל את ביבי ואת הסכם חברון

הפוסט לשמאל בישראל יש מונופול על זכויות האדם, ובצדק הופיע ראשון בשיחה מקומית


תחקיר: מי עומד מאחורי התנועה שמכינה את הרחוב הרוסי לבחירות הבאות?

$
0
0

'הקוד הגנטי' של יהודי ברה"מ לשעבר מיוחד במינו ושונה מזה של שאר הישראלים. מדינת ישראל היא ביסודה פרויקט של יהודי רוסיה. מטרות הציונות הוגדרו על ידי ציוני רוסיה הרבה לפני שהרצל הציג לעולם את הרעיון שלו למדינת היהודים.
(מתוך מסמך היסוד של "תורת ישראל הרוסית")

לפני קצת יותר משנה, בבחירות של מרץ 2015, התרסקה מפלגת ישראל ביתנו. מ-11 מנדטים צנחה המפלגה לשישה, כשברגעים מסוימים היה אף חשש שלא תצליח לעבור את אחוז החסימה (שהיא עצמה העלתה).

עם היוודע התוצאות התחילו לעשות במפלגה בדק בית. פאינה קירשנבאום, אחד מעמודי התווך של המפלגה, פרשה מהמפלגה על רקע פרשת השחיתות, ואף דמות עם פוטנציאל אלקטורלי לא באה במקומה. ליברמן הבין שהוא מאבד את הציבור היחיד שתמך בו באופן כמעט עיוור כשלראשונה מפלגה אחרת, הליכוד, קבלה מציבור דוברי הרוסית יותר קולות ממפלגתו.

דוברי הרוסית – כך הסתמן – איבדו אמון במפלגה. "מתוך ששת המנדטים של ישראל ביתנו בבחירות האחרונות, חמישה הגיעו מתוך ציבור דוברי הרוסית. אבל בפועל מדובר רק על כ-150 אלף קולות מתוך כ-750 אלף בעלי זכות בחירה במגזר", מעריך הסוקר רפי סמית.

ליברמן החליט ללכת לאופוזיציה ושיחרר אמירה שמראה את הכיוון החדש-ישן שלו: הוא האשים את נתניהו ששיקר לציבור העולים, בעיקר בתחומים של פנסיות ועזרה לזכאים בנושא שכר דירה – תחומים רגישים במיוחד בציבור הרוסי. למרות שרק חצי מחברי הכנסת שלו דוברים רוסית, התברר לו שהוא צריך להתחיל לחזור לשורשים שמהם שאב את כוחו בתחילת דרכו הפוליטית. זו עתידה להיות דרך לא פשוטה, ולדרך לא פשוטה דרושים כלים מקוריים.

> האם פרויקט שיקום שכונות 2016 נידון לכשלון כמו קודמיו?

אביגדור ליברמן בדיון הארכת מעצר של החייל היורה מחברון (אורן זיו / אקטיבסטילס)

יעבור למסרים חברתיים? אביגדור ליברמן בדיון הארכת מעצר של החייל היורה מחברון (אורן זיו / אקטיבסטילס)

נציגות "אותנטית"

ישראל ביתנו היא ההגמוניה של ציבור דוברי הרוסית, אבל היא גם הגמוניה בסכנה. "המפלגה הזו מנהלת 'יחידת חיסול', גם פרטנית וגם ציבורית נגד כל אדם או התארגנות שמעיזים להרים את הראש באופן ציבורי או פוליטי", אומר לי אדם שבקיא מאוד בחיים הפוליטיים ברחוב הרוסי, ושהעביר עשרות שנים במערכת הציבורית ונמצא גם היום בלב השיח ברחוב הרוסי. כמו רוב המרואיינים לכתבה זו גם הוא ביקש לשמור על עילום שם.

"לא סתם אין שום דור חדש של מנהיגות פוליטית שצומחת בתוך הקהילה. באותה יחידת חיסול משומנת היטב נמצאים עשרות טוקבקיסטים, אנשי תקשורת, בלוגרים, בעלי תפקידים במפלגה ובגופים השונים שלה. אנשים אלה לא בוחלים בשום אמצעים כדי לשמר את דעת הקהל במקום הנכון ולחסל ציבורית כל מי שלא מיישר קו על גורמי המפלגה ואנשיה".

את הפעילות של "יחידות החיסול" ראיתי בעצמי כאשר בקמפיין הבחירות האחרון במחנה הציוני, בו לקחתי חלק, התנהל נגד חברת הכנסת קסניה סבטלובה מסע הסתה מאורגן היטב, סביב הטענה המופרכת שהיא כביכול המירה את דתה לאסלאם. מבין האתרים הגדולים בשפה הרוסית בישראל האתר היחיד שדיווח על הקמפיין הוא אתר "איזרוס". תזכרו את השם הזה.

אז יש רצון לחזור לשורשים, ויש כלים להלך אימים על יריבים פוליטיים. אלא מה? המותג אביגדור ליברמן, ועל אחת כמה וכמה מפלגת ישראל ביתנו, נמצאים בשפל. כלומר: ליברמן צריך לחזור לשורשים, אבל גם להמציא את עצמו מחדש.

והנה, לכאורה בלי שום קשר אבל בדיוק שלושה חודשים לאחר הבחירות, נולדה ברחוב הרוסי תנועה חדשה: "תורת ישראל הרוסית". התנועה, יחד עם אתר חדשות ידידותי למפלגה ועם "מכון מחקר" מסתורי שהוקם לצדה, מספקת משרות למספר אנשים המקושרים לליברמן (ממקורות תקציביים עלומים בחו"ל), מארגנת הפגנות וכנסים לציבור הרוסי ונפגשת עם ראשי מפלגות בכנסת בתור נציגות "אותנטית" של הרחוב הרוסי. ומה המסר העיקרי שלה? שהציבור הרוסי צריך מנהיג חזק שיציל אותו.

אבהיר כבר עכשיו: אין דרך להוכיח שהתנועה מקבלת הוראות ישירות מליברמן. ועדיין כל הרמזים, הקשרים האישיים, תזמון פתיחת התנועה, המעמד שניתן לאנשי ישראל ביתנו במסגרת פעילויות התנועה והמסרים שלה – כולם מועילים פוליטית לאדם אחד: שר החוץ לשעבר היושב בהתנחלות נוקדים.

האתר שהתגלגל לרחוב

לפי מייסדי "תורת ישראל הרוסית" מטרת התנועה היא "להקים גוף כלל ישראלי שיעלה למודעות החברה הישראלית סוגיות רלוונטיות לציבור דוברי הרוסית". אלא שפעילות התנועה בשטח מלמדת שהצהרות לחוד ומציאות לחוד.

את המהות של "התורה" – שאפשר לזהות במסמכי היסוד שלה, בפעילויותיה ובהצהרותיה הציבוריות – ניתן לתמצת מאוד בקצרה בשני מסרים מרכזיים: הראשון הוא שאנחנו, יהודי ברית המועצות לשעבר, הם היהודים האמיתיים, הגזע המובחר, טובים יותר וחכמים יותר. המסר השני הוא שלמרות עליונותנו, במציאות הישראלית פשוט דופקים אותנו. ההיגיון הבריא אומר שתחושת האחדות שנובעת מהמסרים האלה אמורה להבשיל למחאה קולקטיבית – בכל זאת מדובר בקהילה של קרוב למיליון איש – אך בפועל נראה שהכיוון של התנועה הוא פחות להניע את ההמונים לפעילות, ויותר לחדד את הצורך במנהיג אחד חזק, שיוכל לפעול בשם ועבור דוברי הרוסית.

אז מי הם אנשי התנועה, מה עושה התנועה בפועל ואיך זה קשור למפלגה האחת שיכולה לענות על הצורך הזה – ישראל ביתנו?

"תורת ישראל הרוסית" מובלת על ידי שישה אנשים שעובדים בשכר (שלמקורותיו נגיע בהמשך), ומקיפה מספר זירות במרחב הציבורי של דוברי הרוסית. מוביל היוזמה הוא אלכסנדר גולדנשטיין, בעבר העורך הראשי והבעלים של אתר "איזרוס", שנמכר לקבוצת ידיעות תקשורת לפני כמה חודשים.

אם השמות האלה נשמעים לכם מוכרים אז לא מדובר במקרה: גם גולדשטיין וגם האתר (במתכונתו לפני שנמכר לידיעות) הם חלק מפרשת הפלילים של ישראל ביתנו. לפי דה-מרקר המשטרה בודקת חשדות שמייסד האתר – מיכאל פלקוב, שהיה בעבר יועץ התקשורת של ליברמן – היה מעורב בהלבנת הון. בעוד שפלקוב נעלם ויש חשד שמצא את מותו באופן מסתורי באוקראינה, גולדשטיין עצמו נעצר עם פרוץ הפרשה ונחשד גם הוא שנטל בה חלק. עכשיו הוא מוביל את התנועה החדשה.

יחד עם גולדשטיין בצוות הארגון נמצאים גם אלכסנדר קוגן, העורך הראשי של אתר איזרוס, וד"ר אלינה ברדץ-יאלוב, האחראית על הפקת המידע מטעם הארגון. בנוסף מעורבים בהתארגנות עוד שני אנשים שאחראים על הפעילות בשטח ואיש יחסי ציבור.

> העולים מברה"מ הם עוד לא איום דמוגרפי, אבל הם יכולים להיות

דיווח אתר "איזרוס" על הטענות שקסניה סבטלובה המירה את דתה לאסלאם (צילום מסך)

דיווח אתר "איזרוס" על הטענות שקסניה סבטלובה המירה את דתה לאסלאם, ועל איום בתביעת דיבה נגד הקמפיין (צילום מסך)

הקשר בין אתר "איזרוס" (קיצור ל"ישראל-רוסיה") לבין מפלגת ישראל ביתנו חורג בהרבה רק מהחשדות הפליליים לכאורה. איזרוס מזוהה על ידי רבים כשופר של מפלגת ישראל ביתנו, אתר שמקדם את האג'נדה של המפלגה באופן ישיר. השיטה היא שחברי הכנסת של המפלגה מקבלים יחס אוהד, ואילו מבקרי הדרך מותקפים ביד קשה (זוכרים את הכתבה על ח"כ סבטלובה?), וכך פועל האתר בעקביות זה שנים.

"האתר פועל בשתי דרכים, הראשונה היא לייצר תחושת קורבנות מתמדת של ציבור דוברי הרוסית והשנייה היא להראות כיצד חברי הכנסת של המפלגה – או לחילופין נציגיה ברשויות המקומיות – מטפלים בבעיות אלה", מספר לי איש אקדמיה בכיר ש"טופל" לא פעם על ידי איזרוס. "יש כאן עיוות כפול של המציאות: הראשונה במידת הקורבנות, והשנייה במידת העשייה של האנשים אותם האתר מפאר".

לא לסבטלובה, כן ללנדבר

החידוש בפועלה של "תורת ישראל הרוסית" הוא המעבר מרטוריקה ברשת לעבודת שטח, משהו חדש שטרם נראה כמותו בקרב ציבור דוברי הרוסית, שאינם מצטיינים בפעילות במסגרת החברה האזרחית.

מאז השקת התנועה ביוני האחרון נפגשו ראשיה עם כל המפלגות הגדולות במטרה להציג בפניהם את בעיות דוברי הרוסית. זאת בניסיון ליצור בעלות על השיח, להעביר מסר לפוליטיקאים שאנשי היוזמה הם ההנהגה הלא-מפלגתית שמייצגת את הציבור הרוסי.

[tmwinpost]

בזירה החברתית אנשי היוזמה היו מעורבים בארגון של שתי הפגנות: הראשונה התקיימה באשקלון, ביוני 2015, בעקבות מקרה קשה של אלימות משטרתית נגד בחורה צעירה דוברת רוסית. ההפגנה אורגנה במקור על ידי פעילים מקומיים שניסו להרים קול צעקה של דוברי הרוסית בסמוך להפגנות של הקהילה האתיופיות, ואילו אנשי היוזמה השתלטו עליה יחד עם ח"כ סופה לנדבר מישראל ביתנו.

ההפגנה השניה הייתה בנובמבר האחרון ועסקה בסוגיית הפנסיות של דוברי רוסית. מדובר באחת הסוגיות הכי משמעותיות לציבור שלנו: עולים שהגיעו סביב שנות הארבעים לחייהם ועבדו עד גיל פרישה, יוצאים לפנסיה ללא שצברו ותק פנסיוני מספק וכך נזרקים למעגל העוני.

גם במקרה הזה ההפגנה אורגנה על ידי פעילים חברתיים דוברי רוסית, והפעם איש יחסי הציבור של תורת ישראל, דוד אידלמן, התנדב לעזור בשם התנועה – אלא שלתחושת המארגנים המקוריים הוא עזר והתערב יותר מדי. בהפגנה השתתפו כמאה איש, היא לא סוקרה בכלי התקשורת בשפה העברית אך כמובן קיבלה סיקור אוהד באתר איזרוס. אגב, כשחברת הכנסת קסניה סבטלובה מהמחנה הציוני ביקשה לדבר באירוע נאמר לה שההפגנה לא פוליטית ולכן לא תוכל לנאום. אף על פי כן, ח"כ סופה לנדבר מישראל ביתנו דווקא כן קיבלה שם במה.

בנוסף להפגנות מארגנת התנועה גם כנסים ציבוריים. העיתונאית לילי גלילי – מי שסיקרה את העלייה הרוסית לישראל ואת החברה הישראלית בכלל במשך 25 שנה לעיתון "הארץ", ושהיום כותבת בחדשות i24 – הגיעה לאחד מהכנסים של התנועה ויצאה מוטרדת. "מה שהיכה בי היה העיסוק הפנים-קהילתי במעגל סגור, כאילו שאין מסביב חברה ישראלית שלמה שמתמודדת עם סוגיות חברתיות דומות או אף זהות. הייתה לי תחושה שחזרתי לעבר במכונת זמן.

"זה מפתיע כי בכנס הופיע ודיברו אנשים צעירים. אצל הצעירים ציפיתי לידע והבנה שיש כאן קבוצות של בעלי ברית נוספים למאבקים חברתיים. שיש כאן מזרחים, שיש אתיופים שצריך לחבור אליהם. יש גם ערבים שבעיותיהם נושקות לעתים לאלו של הקבוצות האחרות בחברה הישראלית. אני לא יודעת אם הם שייכים לגוף פוליטי והאם הבדלנות משרתת את המטרות שלהם. אבל כולנו יודעים שיש מערכות פוליטיות שמזינות בדלנות וצומחות מתוכה. הן למעשה חייבות לשמר את הבדלנות על מנת לשמר את זכות קיומן".

> להציל את רדיו רק"ע, השער של דוברי הרוסית לישראל

מחאת יוצאי אתיופיה בתל אביב, 22 ביוני 2015. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

תורת ישראל הרוסית שאבו השראה – אבל לא שיתפו פעולה. מחאת יוצאי אתיופיה בתל אביב, 22 ביוני 2015. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

מכון המחקר שלא היה והכסף הזר

אם איזרוס הוא הבמה התקשורתית של החבורה, ותורת ישראל הרוסית היא המסגרת הרעיונית והמקום לפעילות שטח ופנייה לחברי כנסת, אז הזרוע השלישית, בעלת היומרות האקדמיות, היא "המכון לחקר ישראל הרוסית", שאת תוצריו מפרסמים ומפיצים אנשי "תורת ישראל".

על כל מחקרי המכון חתומה ד"ר אלינה ברדץ-יאלוב, עיתונאית שעבדה תקופה קצרה בערוץ הטלוויזיה הרוסי שמשדר בישראל, RTVI, ושבשנים 2011-2012 שימשה כיועצת של בנימין נתניהו לציבור הרוסי בישראל. הפרסומים שהיא מפיקה עוסקים בעיקר בקבוצת הגיל שמבחינה ציבורית הולכת והופכת להיות משמעותית יותר ויותר ומתחילה להראות ניצנים של הובלת שיח ציבורי. זוהי קבוצת הגיל המכונה "דור 1.5": צעירים שעלו לארץ בשנות ה-90 כשהם ילדים, התבגרו פה, והיום הם ישראלים לכל דבר – רק עם שורשים רוסיים והגדרת זהות ייחודית.

אחד המאפיינים של בני דור 1.5 הוא הניתוק הגובר שלהם מישראל ביתנו, שנובע מצד אחד מהמצב הקשה בו נמצא דור ההורים שלהם, שלא נפתר גם אחרי שנים של ישיבת המפלגה בקואליציה, ומצד שני בגלל שההגדרות הסוציולוגיות שלהם כמי שמשתלבים בחברה הישראלית מרחיקות אותם ממפלגה מגזרית. כתבתי על זה לקראת בחירות 2015, וגם עיתון הארץ הבחין בתופעה ונתן לה מקום. אולי מאפיינים אלה הם שהופכים את הדור הזה לכל כך רלוונטי למחקר של אנשי התנועה.

העניין הוא שבעוד שנתונים מתוך המחקרים האלה מצוטטים באופן תדיר על ידי תורת ישראל הרוסית, ככל הידוע אף אחד מעולם לא ראה את המחקרים עצמם. מספר דמויות בולטות ברחוב הרוסי שעמן ביררתי סיפרו שלא הצליחו למצוא שום עדות לקיומם של המחקרים מעבר לפרסומים של התנועה.

פניתי באופן אישי לארבעה מתוך ששת אנשי היוזמה מספר פעמים בבקשה לראות את המחקרים. לרוב זכיתי בהתעלמות מוחלטת, אך גם קיבלתי תשובת פייסבוק אחת ממרינה גל, אחת מעובדות היוזמה, שכתבה לי ש"המאמר בתהליך שיפוט ובינתיים לא שולחים אותו לאף אחד". לשאלה המתבקשת מדוע פורסמו ממצאים לפני שהסתיים תהליך השיפוט ועל איזה תהליך שיפוט מדובר – לא קיבלתי תשובה.

אבל לא רק על קיומם של המחקרים יש ספק, אלא גם על עצם קיומו של המכון. לפי טענות אנשי היוזמה, "המכון לחקר ישראל הרוסית" הוא עמותה רשומה. עם זאת, בדיקה מול רשם העמותות וגורמים נוספים במשרד המשפטים מעלה שגוף כזה מעולם לא נרשם. גם "תורת ישראל הרוסית" אינה גוף משפטי מוכר.

בהיעדר רישום לא ניתן גם לברר את השאלה הקריטית של המימון. הרי היוזמה הזאת – בין אם בכובע של תורת ישראל ובין אם בכובע של המכון – משלמת שש משכורות ומפיקה לא מעט פרסומים, כנסים ופעילויות. כמובן שכל שאלה ששאלתי את אנשי היוזמה לגבי המימון נותרה ללא מענה.

בשיחות שלא לציטוט עם אנשים שקשורים ליוזמה עצמה נאמר לי כי הכסף מגיע מחו"ל, ממדינות ברית המועצות לשעבר, לא ברור דרך איזה צינורות. תשובות זהות מגיעות מאנשים שמכירים היטב את המעורבים, את הפעילות ואת הזירה. קשה להצביע כרגע על המסלול המדויק שהכסף עושה עד לחשבונות הבנק של עובדי היוזמה, אבל העדר השקיפות וחוסר הרצון של המארגנים לחשוף את מקורות המימון מעלה לא מעט סימני שאלה. מעניין אם גם כאן יתעקש אביגדור ליברמן על הצורך בשקיפות כמו לגבי חוק העמותות.

> כשמנכ"ל שלום עכשיו הציל את ביבי ואת הסכם חברון

אירוע של המכון לחקר ישראל הרוסית בנושא דור 1.5. (אדי ז'נסקר)

מתמקדים בציבור הבוחרים שמתרחק ממפלגת ישראל ביתנו. אירוע של המכון לחקר ישראל הרוסית בנושא דור 1.5. (אדי ז'נסקר)

הקמפיין הבא של ליברמן

בחודשיים האחרונים הפסיקו אנשי היוזמה את הפעילות הציבורית ועברו לפעילות נטו ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת. עם זאת, דבר אחד לא השתנה בדפוס הפעילות שלהם: מיוני שעבר ועד עכשיו לא שמעתי אף לא הצעה אחת לפתרון בעיות. הנה למשל עוד טור מבית היוצר של "המכון לחקר ישראל הרוסית". שוב ושוב הם מעלים את אותן הבעיות, ואפס פתרונות. דווקא הפסקה האחרונה בכתבה הזאת בדה-מרקר היא המעניינת:

הפעם 'הרוסים' יתמכו בכוח פוליטי שיהיה מוכן לטפל בבעיות מגזריות, ולכן הבחירות הבאות 'ברחוב הרוסי' סוף־סוף לא יהיו על 'הערבים נוהרים לקלפי'; וגם לא על 'לסלק את חנין זועבי מהכנסת'; ואפילו לא על 'יש טרור – אין ראש ממשלה', אלא על פנסיות ודיור ציבורי.

האם הפעולה המשולבת של אתר איזרוס, תורת ישראל הרוסית ומכון המחקר העלום – מוכוונת מלמעלה עם מטרות פוליטיות ברורות? קשה לומר. אבל אם הייתי צריך להמר, הייתי אומר שאמירות כמו אלה – על פנסיות ודיור ציבורי למגזר הרוסי – יעמדו בלב קמפיין הבחירות הבא של אביגדור ליברמן.

במסגרת העבודה על הכתבה פנינו מספר פעמים בתקווה לראיין כמה מפעילי תורת ישראל הרוסית, או לפחות בניסיון לקבל תגובה מהתנועה, מהמכון לחקר ישראל הרוסית, מהאנשים הפעילים בהם, מאתר איזרוס וכן ממפלגת ישראל ביתנו ומאביגדור ליברמן. כולם בחרו שלא להגיב לכתבה.

> הירי בחברון: מה למד"א ולחובש שצעק "הכלב חי, שמישהו יעשה משהו"?

הפוסט תחקיר: מי עומד מאחורי התנועה שמכינה את הרחוב הרוסי לבחירות הבאות? הופיע ראשון בשיחה מקומית

המדינה מקשיחה נהלים ומקשה על אזרחים ערבים לבקר קרובי משפחה בעזה

$
0
0

כותבת אורחת: מיכל לופט

ביולי האחרון הכריז מפקד פיקוד דרום, האלוף סמי תורג'מן, בהודעה לעיתונות, על מדיניות חדשה, שמטרתה לצמצם כניסה של אזרחים ישראלים לרצועת עזה, ובכך פגע ביכולתם המצומצמת ממילא של אלפי פלסטינים אזרחי ישראל להיפגש עם קרובי משפחתם שחיים שם.

בהודעה נמסר שההחלטה התקבלה לנוכח הפרסום בדבר היעדרותם של שני ישראלים ברצועה ובשל "המצב הביטחוני השורר ברצועת עזה"; נמסר שמדובר במדיניות "זמנית"; ושאזרחים ישראלים עדיין יוכלו לקבל היתרי כניסה לרצועה "במקרים פרטניים בהתאם לצורך הומניטרי", שם קוד למצב שבו מותר לבקש היתר כניסה לרצועה רק במקרה שקרוב המשפחה שם גוסס, מת או מתחתן.

ישראלים שיש להם קרובי משפחה בעזה ממילא יכלו לבקש עד אז לבקרם רק בתנאים הומניטריים חריגים, אבל בחודשים שחלפו מאז הודעת האלוף הם גילו שאינם יכולים לקבל היתרי כניסה גם כשתנאים אלה מתקיימים. רק במקרים שנחשבו לחריגים שבחריגים התקבלו אישורי כניסה לעזה, וגם אז רק לאחר מאמצים משפטיים, שכללו התכתבויות עם מתאם פעולות הממשלה בשטחים, והתערבות של הפרקליטות או של בית המשפט. הנתונים מוכיחים שבעוד שבחמשת החודשים לפני הטלת האיסור על כניסת ישראלים לרצועה הממוצע החודשי עמד על 337 כניסות, בחמשת החודשים שבאו אחרי הטלת האיסור עמד הממוצע על כ-138 כניסות של ישראלים לעזה. כלומר: ירידה של כ-60 אחוז בממוצע החודשי.

> כשהמוות נראה כמו המוצא היחיד: עלייה חדה במספר ההתאבדויות בעזה

מחסום ארז, הכניסה לעזה (אורן זיו / אקטיבסטילס)למעשה, המדיניות ה"חדשה" – שעדיין עומדת על כנה – נחשפת במלוא אכזריותה דווקא כשהישראלים מקבלים את אישור הכניסה המיוחל, אבל נדרשים להיכנס לרצועה לבדם, ללא מלווים. לאחרונה, למשל, סורבה בקשתה של ר', בת 20, להיכנס לעזה יחד עם בן זוגה ועם בנם, תינוק בן חודש וחצי, כדי להשתתף בשמחת חתונת אחיה. רק בזכות פעילות משפטית מרוכזת של ארגון גישה, ניאותו לבסוף במנהלת התיאום והקישור של עזה להנפיק עבורה אישור כניסה אחד נוסף – לתינוק.

במקרה אחר ביקשה ס', בת 38, להיכנס לעזה עם שמונת ילדיה – הקטן שבהם בן שנה והגדול בן 17 – כדי לבקר את אביה המבוגר והחולה בעזה. לבקשתה צורפה חוות דעת של עובדת סוציאלית, שהעידה שס' אינה יכולה להשאיר את ילדיה עם אביהם, שסובל ממצב רפואי קשה, אבל בכל זאת במנהלת התיאום והקישור הסכימו להעניק רק ל-ס' אישור כניסה, לא לילדיה. אפילו לא לתינוק. ס' נאלצה לבחור בחירה בלתי אפשרית: האם להיכנס לעזה כדי לזכות לראות, אולי בפעם האחרונה, את אביה החולה, ולהותיר את ילדיה ללא כל השגחה וטיפול משך מספר ימים, או להישאר בישראל ובכך לפספס את ההזדמנות לבקר את אביה, הזדמנות שאולי לא תחזור.

ואם לא די במאבק היומיומי על זכותם של קרובי המשפחה להיפגש ברצועה גם כשהם עומדים בתנאים החריגים ביותר, לאחרונה מתפ"ש החליט להחמיר אף יותר את הקריטריונים ופרסם הבהרה חדשה, שקובעת שסבתות וסבים ישראלים לא יוכלו לבקש אישורי כניסה לרצועה כדי לבקר את נכדיהם שגדלים בעזה, אף לא במקרים של חתונה או הלוויה. ההגבלה החדשה לא חלה על סבים וסבתות מהגדה, או על סבים וסבתות מעזה שמבקשים לבקר את נכדיהם בישראל או בגדה, אלא רק על אלה שלהם אזרחות או תושבות ישראלית. במקרה שלהם, אפילו המקרים ההומניטריים החריגים שבחריגים ביותר לא ייענו.

[tmwinpost]

לנוכח מטרותיה הביטחוניות המוצהרות של המדיניות, שהפכה בינתיים לקבועה, קשה שלא לתהות: איזו תועלת ביטחונית יכולה לצמוח מקריעת אם מילדיה? במה תסייע העובדה שתיאלץ לוותר על ביקור קצר מועד אצל אביה החולה בגלל שאינה יכולה להותיר את ילדיה מאחור, ובכך אולי תפספס את האפשרות לפגוש אותו בפעם האחרונה?

איזה מין סיכון ביטחוני מהווה תינוק בן שנה, או ילד בן עשר, שמתלווה להוריו לביקור אצל סבו וסבתו? ומהי התועלת הביטחונית בשלילת האפשרות הנדירה של סב או סבתא לבקר את נכדתם שגדלה בעזה, ולפגוש אותה, אולי לראשונה בחייהם, בעת שמחת חתונתה? האם מקרים אלו אינם "הומניטריים" דיים? היכן בכלל עובר הקו שקובע שמקרה מסוים ייחשב "הומניטרי" כדי לאפשר לקרובי משפחה את הזכות הבסיסית להיפגש?

קשה להבין את נחיצותן של ההחמרות הללו. הצבא אינו מספק הסברים ולא חש צורך להצדיק עצמו, גם כשמדובר בפגיעה בזכויות יסוד חוקתיות של אלפי אזרחים ישראלים שלהם קשרי משפחה ברצועת עזה. אין למדיניות הזו שום הצדקה ביטחונית, יש בה רק זלזול בבני אדם. ככזו, עליה להתבטל באופן מיידי, ויפה שעה אחת קודם.

מיכל לופט היא עורכת דין בארגון גישה, שמקדם חופש תנועה לפלסטינים ולסחורות מרצועת עזה ואליה

> תחקיר: מי עומד מאחורי התנועה שמכינה את הרחוב הרוסי לבחירות הבאות?

הפוסט המדינה מקשיחה נהלים ומקשה על אזרחים ערבים לבקר קרובי משפחה בעזה הופיע ראשון בשיחה מקומית

החזון של בל"ד מפחיד את גדי טאוב, ובצדק

$
0
0

חברי הכנסת של בל"ד אכן לא טיפשים, כפי שכותב היום במאמרו גדי טאוב. מה חבל שאי אפשר לומר את אותו הדבר על טאוב עצמו. הבעיה איננה בעצם העדריות שבה הוא מצטרף לעליהום על בל"ד וחושב שהוא נורא מקורי כדרכו, אלא באופן הרשלני שבו הוא בונה את טיעוניו. אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיון, מותר לנו לצפות שגם שמרנות-לאומנית-במסווה-אינטלקטואלי אפשר יהיה לנסח בצורה קצת יותר מורכבת ופחות שחוקה.

כבר בפתח מאמרו מטיח טאוב בחברי בל"ד את האחריות על חוק ההשעיה, שהוא, לטענתו, תוצאה ישירה של פגישתם עם בני המשפחות של המפגעים ממזרח ירושלים. טאוב מוציא פה שם רע לפרקטיקת האשמת הקורבן. כאילו המערכת לא משתמשת לאורך השנים בכל טריק בספר כדי להשתיק את הקול של נבחרי הציבור הפלסטיני בישראל בכלל, ואת זה של חברי בל"ד בפרט – מההחלטה השגרתית לפסול את חנין זועבי אחת לאיזה זמן ועד העלאת אחוז החסימה במטרה מפורשת להשאיר את הערבים מחוץ לכנסת. או שגם זה היה באשמתם לדעת ד"ר טאוב?

> מבחן בל"ד: מה באמת משתקף במראה המוסרית שלנו?

ח"כ חנין זועבי לצד ג'מאל זחאלקה, איימן עודה ובאסל גטאס בבית המשפט העליון בדיון בפסילת מועמדותה לכנסת ה-20. (צילום: יח"צ הרשימה המשותפת)

למה שלא תתעסקו בביוב בג'יסר א-זרקא? ח"כ חנין זועבי לצד ג'מאל זחאלקה, איימן עודה ובאסל גטאס בבית המשפט העליון בדיון בפסילת מועמדותה לכנסת ה-20. (צילום: יח"צ הרשימה המשותפת)

מחוץ לאולפן ששטוס

סעיף האישום הבא הוא שאיפתם של חברי בל"ד לשנות את אופיה של ישראל כמדינת הלאום היהודי. ובכן, כן. משמעות מדינת כל אזרחיה היא בדיוק זה: אזרחות שווה ומלאה לכל תושבי המרחב, ללא כל פריבילגיות על בסיס אתני, דתי, מגדרי או אחר. אני מבינה שזה מזעזע את טאוב.

הוא לא היחיד, כמובן. המחשבה הציונית סירסה לאורך השנים באופן כה עמוק את היכולת לדמיין אפילו מרחב שוויוני אמיתי שלא רומס בהגדרה את זכויות האוכלוסיה הפלסטינית הילידית, עד שעצם התביעה לשוויון הופכת לסוג של חטא. אבל טוב יעשה טאוב אם ייצא מדי פעם מאולפן הששטוס הווירטואלי שהוא תקוע בו ויבחן את עמדתו מול השיח הפוליטי העולמי: בכל מקום מתוקן, ולו יחסית, תביעת בל"ד נחשבת למובן מאליו הבסיסי ביותר. רק בישראל שוויון הפך למילה גסה שמאיימת על הקיום היהודי.

ואם עצם הדרישה לשוויון אזרחי ופוליטי מלא היא חטא בל יכופר, מאליו מובן שכל פעילות למימוש התביעה הזו הופכת ל"אסטרטגיה" נכלולית ולהסתה בהגדרה. כל חשיפה – אגבית או שיטתית – של אוקסימורון "היהודית והדמוקרטית" היא בגידה שמחייבת הוקעה בראש חוצות.

אז איך פועלת השיטה הנכלולית הזו של בל"ד, לדעת טאוב? "קודם מחוללים פרובוקציה שפוגעת בנקודות הכי רגישות של הרוב, ואז הימין מגיב ביוזמת חקיקה הפוגעת — לפחות סמלית — בדמוקרטיה, ובסוף השרשרת מתעורר השמאל כדי להגן על הדמוקרטיה באמצעות תקיפת אופיה היהודי של ישראל".

[tmwinpost]

בישראל, כל פעילות לאומית, תרבותית או חברתית פלסטינית היא פרובוקציה בהגדרה. מה שמגוחך במיוחד זה הדאגה של טאוב ל"נקודות הכי רגישות של הרוב", היהודי כמובן. ובכן, הנתונים מעידים כי הרוב היהודי רגיש לביקורת על חייל שמוציא להורג פצוע השוכב על הארץ, הוא רגיש לשפה הערבית במרחבים ציבוריים, והוא רגיש למחאה נגד הפצצה מסיבית של יעדים אזרחיים בעזה, לדוגמה. עם רגיש אנחנו. וכמה לא מתחשב מצד חברי בל"ד שאינם מגלים את ההתחשבות המתבקשת בכל הרגישויות הללו שלנו ולא סותמים פשוט את הפה, כי העם היהודי היושב בציון הכי הכי רגיש לערבים שמעיזים לדבר.

הדמוקרטים האחרונים

כמובן שבדיכוטומיה השטחית הזו, טאוב מנכס את מושג הדמוקרטיה לשמאל ואת מושג הלאומיות לימין. כמיטב המסורת הערבים מתבקשים להישאר מחוץ לדיון הפנים-יהודי הזה. לא יעלה על דעתו של טאוב לרגע לשאול מה משמעות הדמוקרטיה המהוללת הזו עבור ציבור שהתנועה העממית הגדולה ביותר בקרבו הוצאה אל מחוץ לחוק ללא בדל הוכחה פלילית או דיון ציבורי כלשהו. למה לו, הוא גבר יהודי אשכנזי חילוני. עבורו הדמוקרטיה הישראלית באמת עובדת שעות נוספות. וכמיטב המסורת השוביניסטית-לאומנית, הוא שולף את נוכחותה של חנין זועבי בכנסת כדי להוכיח את גדולתה וחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. הו, מנטליות האדון המרעיף, שיזכיר בכל יום לעבדיו את חסד פת הלחם שהוא עושה איתם.

וכמו לא די בכל אלה, שולף טאוב את הקלף האולטימטיבי בכל דיון יהודי על פעילותם של חברי הכנסת הפלסטינים, ומתמרמר על "הקלות שבה הם מוכנים להקריב את רווחתו של המיעוט הערבי על מזבח האפוקליפסה החביבה עליהם". במילים אחרות, מה לכם ולמאבק על דמותה של המדינה. למה שלא תתעסקו בביוב בג'יסר א-זרקא או בהיתרי בנייה באום אל-פחם. הרי בשביל מה יצרנו את הגטאות המוזנחים האלה אם לא כדי שיהיה לכם במה להתעסק במקום לתבוע את חלקכם וקולכם בעיצוב פניה של המדינה.

אז זהו, שלא. על אפם ועל חמתם של טאוב ושל כפיליו, מבן דרור ימיני ו"הצל" ועד להרצוג ונתניהו, חברי בל"ד ימשיכו לפעול למען החזון השוויוני, האזרחי והדמוקרטי שמציגה התנועה. אילו היתה לטאוב הבנה מינימלית במושג הדמוקרטיה שהוא כה נהנה לגלגל על לשונו, אולי היה מבין שהם כנראה האחרונים שעדיין מאמינים שעתיד אחר, שוויוני ודמוקרטי באמת, עודנו אפשרי לחברה הגזענית, הלאומנית והמשוסעת שבתוכה אנחנו חיים.

אל המסע הזה חוברים גם יהודיות ויהודים כמוני שלא מאמינים כי שרשרת המזון האנושית שהכתיבה פה הציונות היא גזירת גורל, ושהתנגדות לציונות לא רק שאיננה אנטי-יהודית אלא אולי העמדה היהודית ביותר שניתן לנקוט בה כעת. על אפו ועל חמתו של טאוב, יש כאן עדיין ציבור שמאמין שאפשר גם אחרת. זה מפחיד מאוד את טאוב. הוא כנראה יודע היטב למה.

 > לפני שהציונות הגיעה: החיים המשותפים של יהודים ופלסטינים בארץ

הפוסט החזון של בל"ד מפחיד את גדי טאוב, ובצדק הופיע ראשון בשיחה מקומית

חוק ההדחה הוא עוד צעד בדרך ליציאה מארון האפרטהייד

$
0
0

כותב אורח: מזרוק אלחלבי

"חוק ההדחה" שאושר בקריאה ראשונה, המאציל לכנסת סמכות להדיח חבר כנסת לאחר שנבחר כחוק, ולא משנה כעת מה הרוב הדרוש, מהווה ללא ספק עוד צעד מדוד מצד הימין להדיר את נציגי הציבור הערבי מהכנסת ומהפוליטיקה. זאת לא מתוך דאגה לדמוקרטיה בישראל, אלא במסגרת הפגיעה הזוחלת בה, בזדון ובכוונת מכוון, מצד הימין הפוליטי על גווניו. המטרה הסופית כבר סומנה אם כי היא לא מדוברת: הוצאת הבוחרים הערבים מהמשחק הפוליטי כדי להבטיח את שלטון הימין בטווח הנראה לעין.

האסטרטגיה של הימין החלה עוד קודם כשערבים בישראל סומנו ע"י מפלגות הימין כולן כמטרה לדה-לגיטימציה מאורגנת הטב. אין בימין הפוליטי מי שלא ניסה את מזלו, מי בשיסוי ובדברי הסתה גלויים ובהצעות חוק נבזיות שלצערי, חלק מהם תפס לו מקום בספר החוקים בישראל, ומי בהיטפלות לנציגי הציבור הערבי בכנסת. שיח גזעני המטיל דופי במיעוט הערבי כ"קבוצה חשודה" ואף "אשמה" במה שלא תעשה. ההשערה שלי היא שהסתה זו מאורגנת, גם אם מפלגות הימין השותפות לה שונות ואלה המככבים בה בעל קווי אופי שונים. המסקנה שלי היא כי יש מי שמתכנן את המערכה הזו ומנצח עליה. במסגרת זו התקבלו עוד כמה החלטות שלטוניות המכוונות לאותה מטרה, כגון העלאת אחוז החסימה ל- 3.25% מתוך כוונה לפגוע בייצוג הערבי בכנסת ע"י צמצומו, הגם שלעת עתה הייצוג רק גדל.

> החזון של בל"ד מפחיד את גדי טאוב, ובצדק

ואם המצביעים הערבים יחרימו את הבחירות? מצביעה בבחירות לכנסת ה-20 בקלפי באום אל פאחם, 17במרץ, 2015. (אקטיבסטילס)

ואם המצביעים הערבים יחרימו את הבחירות? מצביעה בבחירות לכנסת ה-20 בקלפי באום אל פאחם, 17במרץ, 2015. (אקטיבסטילס)

משיתוף להדרה

בשלב יותר מאוחר כשהמהלך הזה נכשל לפחות זמנית, הימין המשיך לנסות את מזלו ע"י הגברת הלחץ הציבורי על המיעוט הערבי ונציגיו. לצערי, אמצעי תקשורת רבים, לרבות עיתונאים ושדרים, שיתפו פעולה עם מסע הימין, תקשרו אותו ואף העצימו את ה"עליהום" נגד המיעוט הערבי ונציגיו בהתנהגות מגויסת לטובת השבט, ולא עיתונאית במיוחד. כשהאווירה הזו התלהטה בהשפעת מעשה האלימות מצד יחידים פלסטינים, הימין היכה שוב. הוא הוציא אל מחוץ לחוק את האגף הצפוני של התנועה האסלאמית. לא אגף זה היה המטרה אלא יצירת אווירה של פסילה והוצאה אל מחוץ למשחק של כל המיעוט הערבי. עכשיו נראה כי הימין סימן את נציגי מפלגת בל"ד וכל נציג ערבי אחר בכנסת שלא ירקוד לפי החליל של בנט ונתניהו וכל המקהלה שסביבם.

הדברים ברורים ואף שקופים. הכוונה היא לתקוע טריז בין המיעוט הערבי ככוח אלקטוראלי משמעותי לבין המחנה היריב של הימין. להזכיר, כי הנציגים הערבים בכנסת הם אלה שהיוו רשת ביטחון לראש הממשלה יצחק רבין בזמנו. מצב דברים זה יכול לחזור על עצמו ואת זה בדיוק הימין מנסה למנוע ע"י הוצאת המיעוט הערבי מחוץ לפוליטיקה. הוא עושה את זה גם בחקיקה המרוקנת את הנציגות הערבית בכנסת מכל תוכן, ובהמאסת המשחק הפוליטי על ההמון הערבי על-ידי שיח מדיר ומשסה וחקיקה מצרה צעדים, מתוך ניסיון להגדיר מחדש מה שמותר ואסור לאזרח הערבי ולמיעוט ונציגיו.

הגישה הרשמית מאז קום המדינה חתרה לשתף את המיעוט הערבי במשחק הפוליטי ולעודד אותו להשתתף בבחירות. בעלי גישה זו, שהחלה בבחירות 1949, סברו כי השתתפות שארית העם הפלסטיני במולדתו בבחירות של המדינה שרק עתה קמה, נותנת גושפנקא למדינה ומחזקת את הלגיטימיות שלה בעיני העולם. גם הגישה המשפטית הלמה את הגישה הנ"ל: מלבד פס"ד 'אלארד' בשנות הששים במאה הקודמת, בית המשפט העליון נטה להכשיר את הרשימות הערביות שנפסלו בוועדת הבחירות המרכזית. הימין, שנכשל לפסול רשימות ומועמדים ערבים באמצעות וועדה זו, מנסה לחוקק חוקים ותיקונים לחוק כדי לעשות כן.

ואם תצליחו, מה אז?

[tmwinpost]

מהלך זה אינו מפתיע אותי כאשר הוא בא ביוזמת כוחות אידאולוגיים ימניים המעדיפים את הלאום ואת הדת על פני המדינה. ההפתעה באה דווקא מהמחנה המציג את עצמו כאלטרנטיבה לשלטון הימין, זה המתהדר בהגנתו על הדמוקרטיה! מחנה זה, במקום להילחם על הדמוקרטיה הכוללת ובתוכה ייצוג הולם לערבים, מפנה להם רוב הזמן כתף קרה במקרה הטוב. מחנה זה נראה רוכב על הגל ונהנה גם הוא מהמשחק הנבזי של דה-לגיטימציה של המיעוט הערבי בישראל – ראו למשל את "נאום הגיהינום" של הח"כ אבי דיכטר נגד איימן עודה. שיח כזה לא משאיר מקום לספק שגם המחנה ה"נאור", ה"מגן בחירוף נפש על הדמוקרטיה", אינו מתכוון לדמוקרטיה המכילה ערבים אלא לזו המדירה אותם או לזו שמקבלת אותם מחמת המיאוס.

נניח שתרחיש הדרת המיעוט הערבי מהכנסת אכן מתממש, ונניח שהבוחרים הערבים אזרחי מדינת ישראל המגיעים לקלפיות ילכו ויתמעטו מכוח חוק או כתגובת נגד למדיניות הימין להוציאם מחוץ לפוליטיקה. או אז, המשטר בישראל ייחשב משטר אפרטהייד שיצא מהארון. אם ההצבעה לכנסת והמשחק הפוליטי בין הים לנהר ייוחד רק לבני לאום אחד, הלאם היהודי, משמע הדבר שהמשטר הימני בישראל הצליח להפוך את ישראל לאפרטהייד. אין שם אחר למשטר כזה אם יתפתח כאן. שם כזה לא ניתן לכבס במלים אחרות כי דיסציפלינת מדע המדינה עוד לא המציא מילים כאלה. הבעיה היא שאנו כבר בעיצומו של התרחיש הזה.

 מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת"הלונדוני.

 > אם הימין ימשיך ככה, אנחנו עוד נתגעגע לפלג הצפוני

הפוסט חוק ההדחה הוא עוד צעד בדרך ליציאה מארון האפרטהייד הופיע ראשון בשיחה מקומית

40 שנה ליום האדמה: הנישול נמשך, וכך גם המאבק

$
0
0

כותב אורח: אמג'ד עיראקי

אבו סאלח, חקלאי בן 73, מדבר בקול צרוד אך חזק כשהוא מצביע על היבול שלו. "מה שאתה רואה סביבך הוא אוכל שגדלתי על אדמותיי. הגזרים האלה, המלפפונים, הזיתים… הם כולם חלק מההשרדות שלי". הוא מרים ראש, קולו מתחיל לרעוד מכעס. "עכשיו הם רוצים להרוס את הבית שלי ולעקור אותי ממקורתו מחייתי. הם רוצים לקרוע את לבי מאדמתי – רק כדי לשים שם את לבו של מישהו אחר".

אבו סאלח הוא תושב ראמיה, קהילה ערבית המונה 50 משפחות, השוכנת בתוך העיר כרמיאל. רובם המכריע של המבקרים בכרמיאל לא שמעו מעולם על קיומו של ראמיה: הכפר הנחבא מאחורי חומה של שיחים יכול להיראות בקלות כמו צמחייה יבשה הממתינה לפינוי. הסימן היחיד לקיומו של הכפר מכיוון הכביש הראשי הוא בקתת-עץ ועליה שלט ועליו הכיתוב "נשארים בראמיה" בערבית ובעברית, לצד איור של חנדלה (דמותו של הילד הפלסטיני בקריקטורות של נאג'י אל-עלי) שעוצר בולדוזר בגופו.

סאלח מהכפר ראמיה. ברקע: כרמיאל (אורן זיו / אקטיבסטילס)

סאלח מהכפר ראמיה. ברקע: כרמיאל (אורן זיו / אקטיבסטילס)

יותר חשוב ממכה

ראמיה, שאוכלס ברציפות מאז ימי האימפריה העות'מאנית, כלל בשלב מסוים כמעט 600 דונם של שטח חקלאי. אך ב-1976 השתלטתה המדינה על רוב נכסיו של הכפר, כמו גם על אלה של כפרים ערבים אחרים בגליל. ב-30 במרץ של אותה שנה הפגינו אלפי אזרחים פלסטינים בישראל נגד החרמת הקרקעות הגורפות, במה שהפך ל"יום האדמה" הראשון, יום מחאה וזיכרון המצוין מאז כל שנה. ההפגנות של 1976, שבחלקן נערכו לא הרחק מראמיה, דוכאו בכוח על-ידי המשטרה, שהרגה שישה מפגינים ופצעה רבים נוספים.

הקרקע המוחרמת שימשה לבניית מאות יישובים וערים יהודיים במסגרת תוכנית "ייהוד הגליל". העיר כרמיאל, שעוטפת כיום את ראמיה, הוקמה על אדמות שהשתייכו למספר כפרים פלסטינים, כולל ראמיה. היום מכסות את האזור דירות יוקרה של יהודים עשירים, ובאתרי הבנייה מסביב מוכשרת קרקע לבניה נוספת. "ישראל שוכחת שלא אנחנו נפלנו על כרמיאל", אומר אבו סאלח. "זו כרמיאל שנפלה עלינו".

במשך שנים לחצה עיריית כרמיאל על תושביה הפלסטינים למכור את שארית רכושם ולעבור למקום בפאתי העיר – הצעה שהתושבים תופסים כחוסר רגישות לקשר ההיסטורי והאישי שלהם אל בתיהם. אבו סאלח נזכר: "פקידים ממנהל המקרקעין נכנסו לכפר, הסתכלו על הבתים והגינות שלנו, והציעו כסף כדי שנוותר על כל זה. אמרתי להם: למה אני צריך את הכסף שלכם? יש לי את כל מה שאני צריך ממש כאן – רק השאירו לי את אדמתי, למען השם!"

עיריית כרמיאל התעקשה שהמשפחות ייקבלו את תוכנית הפינוי שהוצגה להם ב-1995, אך התוכנית בקושי ישימה. האדמה המוצעת לתושבים היא חלקיק קטן ממה שיש להם כיום; התכנית לא נותנת מקום או מתחשבת בריבוי הטבעי של הכפר או באורח החיים החקלאי שלו; ותושבי הכפר מפקפקים בכוונת העיר לחברם למערכת אספקת המים ולרשת החשמל, כמו גם לשירותים בסיסיים אחרים שנאלצו להשיג באופן פרטי או לא חוקי במשך עשורים. "העירייה יודעת מה היא עושה", מוסיף אבו סאלח. "הם יודעים שהגבלת מקורות המחיה שלנו היא נטילת כוחנו".

תושבי הכפר עתרו לבית המשפט העליון בדרישה שיתירו להם לשבת על אדמתם, אך פסיקתו בנובמבר 2015 מחייבת אותם לקבל את הצעת המדינה, או שיפונו בכוח. מאז מתן פסק הדין הגבירה ראמיה את הקמפיין להשגת תמיכה ציבורית במאבק, והזמינה עיתונאים ערבים, פעילים ופוליטיקאים, כולל חברי כנסת מהרשימה המשותפת, לבקר בכפר. "כרגע, לדעתי, העלייה לרגל לראמיה חשובה יותר מהעליה לרגל למכה", אומר סאלח, בנו של החקלאי הקשיש. "חיינו כאן בסכנה מיידית", הוא מוסיף בקדרות "סעודיה, בינתיים, היא מקור סכנה לאחרים".

אנשי הכפר מביעים תקווה שיצליחו לשנות את גורלם לפני שתוכנית הפינוי תיכפה עליהם בכוח. אך לא כולם מרגישים כך. בעוברנו בין הבתים, שואלת אישה תושבת המקום את אבו סאלח לזהותם של המבקרים. אנשים צעירים שעוזרים במאבק, משיב הקשיש. "זה הכל לשווא, אבו סלאח", אומרת לו האישה. "אל תדברי כך יא חאג'י", משיב אבו סאלח. האישה לא מתרשמת. "עשרים שנה אנחנו מנסים, אבו סאלח. איך לא אאבד תקווה?"

> הפגנות יום האדמה: "בנגב מתנהלת מדיניות אפרטהייד"

אדמת הכפר ראמיה, ומנוף בנייה של כרמיאל המתרחבת (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אדמת הכפר ראמיה, ומנוף בנייה של כרמיאל המתרחבת (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הנכבה המתמשכת

כל מי שביקר בקהילות פלסטיניות בישראל או בגדה המערבית שמע את סיפורה של ראמיה בדרך זו או אחרת. ניתן לשמוע את הסיפור הזה ממשפחות השבט הבדואי ג'האלין במזרח ירושלים, המפונות במטרה לחבר בין התנחלויות ישראליות בשטח E1. ניתן לשמוע אותו גם במשולש בתוך ישראל, שעיירותיו מתפקעות מצפיפות כתוצאה מכבישים מהירים ויישובים יהודיים שנבחרו באופן אסטרטגי כדי לבלום את התפשטותן. ניתן לשמוע אותו בדרום הר חברון, שם כפריים פלסטינים מנושלים במטרה להקים שטחי אש לצה"ל. וניתן לשמוע אותו בנגב, שם מועברים אזרחים בדואים אל עיירות כדי לפנות מקום לקהילות יהודיות חדשות, ויערות ניטעים על חורבות הכפרים שמהם הוצאו.

הפלסטינים מציינים את יום האדמה ב-30 במרץ כל שנה מאז 1976. אך לאחר ארבעה עשורים ברור שהפעילות לא הותירה חותם על מדיניותה הממשלות השונות. רבים מהמנגנונים שהעבירו בכוח אדמה פלסטינית לבעלות יהודית פעילים גם כיום: רשות מקרקעין לאומית שולטת ב-93 אחוזים משטח המדינה; קק"ל, גורם חצי-מדינתי, מונעת מכירת קרקע ללא-יהודים; ועדות קבלה אוכפות הפרדה בין יהודים לערבים בדיור; רשויות התכנון ממאנות להגדיל את תחומי השיפוט של יישובים ערביים. והרשימה ארוכה.

בשנים האחרונות עיצבה המדינה שיטות נוספות לקדם את מדיניות הקרקע המפלה שלה, המאפשרות לייצא את החלוקה הגזעית שבתוך גבולות 48' אל אדמות שנכבשו ב-67' ולספחן למעשה. מבלי לתקן את מדיניות הקרקע הבלתי-צודקת, נותנת המדינה לפלסטינים סיבות נוספות להכיר ב-30 במרץ כיום של מחאה על תנאי קיומם, ולא רק כיום של זיכרון לעברם.

ראמיה הוא רק אחד מתוך עשרות כפרים לא מוכרים בישראל שממחישים את "הנכבה המתמשכת" עמה מתמודדים עשרות אלפי אזרחים פלסטינים. דהמש, קהילה הנמצאת במרחק נסיעה קצרה מתל אביב, חווה איום השמדה דומה. כמו ראמיה, התקיים דהמש לפני קום המדינה, אך עדיין איננו מוזכר על גבי שום מפה רשמית. תושבי המקום לא מקבלים אפילו שירותים בסיסיים מהרשויות. "דהמש היא קוץ בגרונה של ישראל משום שאנו הכפר הערבי היחיד שנותר במרכז הארץ", אומר קייס נאסר, עורך הדין שמייצג את הכפר.

בניצחון קטן אך נדיר במרץ 2015, שכנעו תושבי דהמש את בית המשפט העליון להמליץ לממשלה שתכיר בכפר ותתיר לתושבים להישאר על אדמתם. המהלך לא עצר את המדינה במימוש תוכניותיה. חודש לאחר מכן, הקיפו יחידות משטרה חמושות את הכפר בשעות הבוקר המוקדמות והרסו שלושה בתים בקצהו. הפלישה נראתה כמסר שנשלח לתושבי הכפר: נוכחותם כאן עדיין איננה חוקית, ואנחנו רוצים שתלכו.

> גם בלי "פראוור": אורי אריאל ממשיך בתוכנית העברת הבדואים לעיירות

תושבים על הריסות בתים בכפר דהמש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

תושבים על הריסות בתים בכפר דהמש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"לא התקבלה שום הודעה לפני הגעת המשטרה", אומרת מיאדה, תושבת דהמש. "הם העירו אותנו והילדים היו אחוזי אימה… היה קשה לראות את זה", היא מוסיפה. "הדאגה הגדולה שלנו תמיד היא ההשפעה של כל זה על הילדים. אתה לא יכול ללכת לישון בלי לתהות שמא תתעורר למצוא את הבית שלך על סף הריסה. זו לא דרך לחיות". מספר ימים מאוחר יותר כתבה בתה הצעירה של מיאדה שיר בבית הספר המתאר כיצד הסתערה המשטרה על ביתם עם כלבים ואקדחים.

תושבת אחרת, שירין, משווה את הטיפול בערביי דהמש לטיפול ביהודים החיים בשטחים הפלסטינים הכבושים. "המדינה מעניקה למתנחלים בתים יפים ומספקת להם כל מה שהם צריכים על שטח שאיננו שלהם. אנחנו חיים על אדמתנו, בביתנו שלנו, חיים בשמחה ומבקשים מעט. הממשלה לא יכולה לסבול את זה. מה שקורה לנו הוא בדיוק מה שקורה בגדה המערבית. קיר בטון מפריד בינינו, אך המדיניות דומה בשני המקומות. כערבים אנחנו כולם אותו הדבר עבורם".

בחודשים הבאים המשיכו הרשויות הישראליות להתעקש על ביצוע פקודות ההריסה של רבים מבתי הכפר. נאסר הגיש ערעורים חוזרים לבית המשפט המחוזי, וביקש להקפיא את ההריסות עד להשגת הסכם סופי. "השתמשנו בחוק הישראלי במשך שנים, אבל אנחנו תמיד גם דואגים שהחוק יכשיל אותנו", מסביר נאסר. "המדינה רואה אותנו רק כמסתננים, גנבים, אנשים שלא שייכים לכאן. היא מעולם לא ראתה בנו כבני אדם, בעלי זכויות בקרקע. אם חיפשת הוכחה שישראל לא מאמינה בדמוקרטיה או שוויון, דהמש מספקת אותה".

תקווה זהירה

אזרחים פלסטינים היו תמיד ספקניים כלפי השימוש במוסדות המדינה כדי להגן על זכויותיהם כאזרחים. למרות הסקפטיות, מאז שנות ה-90 מתפתחת תקווה זהירה שהתקדמות מסוימת היא כן אפשרית. מרכזים משפטיים וארגוני זכויות אדם החלו לפנות לבית המשפט העליון בהמוניהם ביחס למקרים פרטיים, שנתפסו ככאלה שיכולים ליצור תקדימים למען המיעוט הפלסטיני בכללותו.

הן בכנסת והן במרחב הציבורי הוקמו או הוחיו מפלגות פוליטיות כדי לפעול למען צרכי הערבים ושאיפותיהם. הנוער הערבי הפך לאקטיבי ואסרטיבי יותר לגבי זהותו הפלסטינית, תוך שימוש במדיה חברתית כאמצעי לחינוך הקהילה וקידומה. התקווה הזהירה קיימת עדיין אצל חלק מהאנשים, ובכלל זאת נאסר, שמאמין כי "אם דהמש מצליח לעצור את תוכניות ההריסה, זה יכול לשנות את התמונה עבור קהילות ערביות אחרות בארץ".

למרות הכל, רוב האזרחים הפלסטינים חוזרים כיום להבנה המטרידה שהמוסדות הפוליטיים, המשפטיים והחוקיים מכוונים באגרסיביות נגד זכויות הקרקע שלהם, בדיוק כפי שהיו לפני מספר עשורים. מדיניות וחוקים חדשים המופעלים בידי הממשלה מבצרים מסורות של הפרדה, אי-שוויון בחלוקת המשאבים וסיפוח – והמדיניות מקבלת חותמת גומי מרשויות המשפט בישראל. ספסלי בית המשפט העליון, שמתיימר לכהן כמעוז הליברלי של הדמוקרטיה הישראלית, מתמלאים בשופטים שבמקרה הטוב מסתייגים מהתערבות במדיניות הממשלה, ובמקרה הרע תומכים בגלוי במטרותיה המפלות.

הריסות בכפר עתיר, 2013 (אקטיבסטילס)

הריסות בכפר עתיר, 2013 (אקטיבסטילס)

לא פולשים, ובכל זאת מנושלים

אין מקרה שממחיש זאת טוב יותר מהכפרים הבדואים התאומים עתיר ואום אל-חיראן שבנגב. אף שהממשל הצבאי הישראלי העביר את המשפחות לאדמותיהן הנוכחיות ב-1956, אחרי שעקרם מביתם ב-1948, החליטה כעת המדינה לעקור שוב את אלף הבדואים היושבים שם. במקום עתיר רוצות הרשויות להרחיב את יער הקרן הקיימת המכונה "יתיר", ובמקום אום אל-חיראן הן רוצות לבנות יישוב יהודי חדש שייקרא חירן. הבנייה לעיר החדשה נמצאת כבר בעיצומה, מטרים ספורים מבתיהם של הבדואים, והתושבים היהודים החדשים ממתינים במחנה זמני ביער יתיר.

עתיר ואום אל-חיראן ניהלו מאבק עיקש בן 13 שנים נגד תוכניות הפינוי שלהם, אך במאי 2015 דחה בית המשפט העליון את עתירתם האחרונה וסרב לשקול מחדש את החלטתו. הטיעון העיקרי של בית המשפט היה שלמרות שהמשפחות הבדואיות לא הסיגו גבול, כפי שטענה המדינה, האדמה שעליה ישבו שייכת עדיין למדינה מבחינה טכנית, ולכן זו רשאית להפקיע את האישור להתגוררות שם כראות עיניה. בית המשפט פסק עוד שהתושבים הבדואים פוצו כראוי באמצעות פינויים אל חורה – עיירה בלב מדבר, הטובלת בעוני, פשיעה ומשבר דיור משלה עצמה.

"המדינה אוהבת לטעון שהיא מעבירה את הבדואים מודרניזציה בפינויים לערים – ועדיין, בו-זמנית היא תומכת באזרחים יהודים הבונים חוות אישיות ברחבי הנגב, ובכלל זאת על חורבותיהם של כפרים בדואים", אומרת סוהאד בשארה, עורכת דין ומנהלת בפועל של ארגון "עדאלה", שבו אני עובד, המייצג את עתיר ואום אל-חיראן. בשארה טוענת שפסיקת בית המשפט מעניקה לישראל גושפנקא משפטית להמשך מימושו של "מתווה פראוור", שיכלול הריסת 35 כפרים בנגב ופינויים בכוח של עד 70,000 בדואים.

"בעיני מדיניות הקרקע של ישראל אין הבדל בין פלסטיני בעל אזרחות ישראלית ופלסטיני תחת כיבוש", מוסיפה בשארה. "אום אל-חיראן שבנגב הוא בדיוק כמו סוסיא שבגדה המערבית. זו אותה מדיניות קולוניאלית המונעת מאותה אידיאולוגיה גזענית".

> באום אל-חיראן ייבחן העם בישראל ומדינתו

הפגנת יום האדמה, אום אל-חיראן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנת יום האדמה, אום אל-חיראן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רוצים לחיות כשווים

קשה למצוא כיום אופטימיות בנוגע לעתיד הכפרים הלא מוכרים. הם השתמשו בכל אמצעי שעמד לרשותם כדי לאתגר ולשנות את מדיניותה המפלה של ישראל רק כדי לגלות שהמדינה משיבה מלחמה על כל מהלך. בכל זאת, גם בנסיבות הטראגיות האלה ממשיכים תושבי הכפרים הלא מוכרים לחפש קרן אור של תקווה – תכונה שפלסטינים רבים מכנים בגאווה צומוד, כושר עמידה.

בניגוד למה שיהודים רבים עשויים לחשוב, הפלסטינים בישראל לא נותרו פאסיביים ביחס לאיומים על זכויותיהם. יחד עם שותפים יהודים גיבשה החברה האזרחית הפלסטינית בישראל הצהרות כ"מסמך החזון העתידי" ועמדות בנוגע למדיניות הקרקעות כגון "תוכנית-העל האלטרנטיבית לנגב". היחסים היומיומיים של אזרחים פלסטינים עם ישראלים יהודים מלמדים גם הם על רצון לבנות חברה משותפת המבוססת על כבוד הדדי.

"למה עלינו להיות יהודים וערבים"? שואל אבו סאלח בראמיה. "אנו מחלקים את האוכל שלנו עם כל אחד והילדים שלנו הולכים לבית הספר בכרמיאל. לא אכפת לי מפוליטיקה. אני רק רוצה להישאר על אדמתי ולמות בביתי. אבל הם רוצים לסגור עלי עם קירות בטון ולהפריד אותי מאדמתי. אני לא מסוגל לחיות ככה. אלארד היא אל-חאיא" – האדמה היא החיים.

המסר של אבו סאלח מהדהד בדבריו של ראאד אבו אלקיאן מאום אל חיראן, שם נערכה הפגנה גדולה ביום האדמה האחרון. "תמיד אמרנו שאין לנו בעיה עם הרחבת הכפר שלנו כך שיכלול ערבים ויהודים ביחד. מה שאנחנו לא מקבלים זו תכנית ששמה את הזכויות של היהודים מעל זכויותינו, ובמחיר הבתים שלנו. יש הרבה אדמה בנגב, אפילו מסביב לאום אל-חיראן. אין שום סיבה שלא נוכל לחיות כשווים".

אמג'ד עיראקי הוא רכז סנגור בינלאומי בעדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל. הדעות המובאות בכתבה שייכות לכותב בלבד ולא מייצגות את עדאלה. הכותב מבקש להביע את תודתו לארגון "חמלה" עבור הסיורים, ולאנשי ראמיה, דהמש ועתיר/אום אל-חיראן. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+

הפוסט 40 שנה ליום האדמה: הנישול נמשך, וכך גם המאבק הופיע ראשון בשיחה מקומית

Viewing all 6874 articles
Browse latest View live